מאגר סיפורי מורשת

לסבתי קוראים אליזבט (עליזה) בוחנה. סבתי, אמא לשלושה בנים וסבתא לשתי נכדות. כיום סבתי בת 70.

סבתי נולדה בורשה שבפולין למשפחה יהודית. בשנת 1956 החליטו הוריה של סבתי לעלות ארצה מכיוון שהיו ציונים ורצו ליישב את ארץ ישראל. באותה שנה עלתה סבתי ארצה. מאחוריי העלייה לארץ יש סיפור מרגש ומעניין.

התושבים הלא יהודים שחיו בפולין החלו להתנכל ליהודים, ולילה אחד היה פוגרום ואביה של סבתי הגן על המשפחה והחליט שיהודים צריכים לחיות בארץ ישראל!

לכן, התאגדה קבוצה של יהודים ובליבם גמלה החלטה לעלות ארצה. הדרך לישראל לא הייתה קלה ואף קשה ודי מדאיגה, כיוון שהם, משפחתה של סבתי והעולים האחרים, נסעו אל "הלא נודע". סבתי ומשפחתה הפליגו באונייה הנקראת "ארצה", שזו הייתה הפעם האחרונה שהפליגה. בדרך לישראל הם חנו באיטליה. המסע באיטליה לא היה מן הנעימים ביותר, כיוון שכל הנוסעים שהו בחדר אחד, הייתה המולה גדולה והיה מחניק מאוד.

המסע לארץ ארך עשרה ימים לא פשוטים, התנאים הסניטריים היו קשים ולא נעימים, אך הרצון לעלות ארצה היה עז.

סבתי ומשפחתה הגיעו לנמל חיפה בשעות אחר הצהריים וסבתי זוכרת שהעלו אותם לסיפון עם כובעי טמבל ודגלי ישראל ולימדו אותם את השיר "הבאנו שלום עליכם". לאחר מכן, פיזרו את העולים החדשים באוטובוסים. כל אוטובוס הגיע ליעד אחר, סבתי ומשפחתה הגיעו לעיר באר שבע.

סבתי ומשפחתה הופתעו לא לטובה. הם הגיעו לבית קטן הנמצא באתר בנייה, עשוי מהחומר אסבסט, ללא חלונות ודלתות. בבית, חדר אחד גדול, מטבחון קטן ושירותים בחצר, למרות שהיו משפחה בת 5 נפשות. משפחתה של סבתי קיבלה שמיכות, שולחן, ארבעה כיסאות, פתיליה ומיטות מברזל כמו בצבא. עם רכוש זה היו צריכים להסתדר עד הגעתו של הציוד מפולין.

היום סבתי מתגוררת בבאר שבע יחד סבי דוד.

הזוית האישית

הדר: בעקבות העבודה המשותפת למדתי שכל חלום ניתן להגשים גם אם הוא נראה לנו לא ניתן להשגה.