מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה, נולדתי במרוקו בעיר רגדיה – ג'ראדה (בערבית: جرادة) עיר של מכרות פחם בצפון מזרח מרוקו, על גבול אלג'יר .

הוריי קראו לי בשם מסעודה, מסעודה פירושו במרוקאית "מזל". כשעלינו לארץ, הלכתי לבית ספר, ובבית ספר היה מורה ששאל לשמנו, כשהשבתי לו ששמי מסעודה, המורה אמר שלילדה קטנה לא מתאים שם כזה, ואמר שהוא ייתן לי את השם של הבת שלו, זהבה. כך קוראים לי עד היום.

אבא שלי, שמו עזר, ניהל חנות בגדים של חליפות יקרות לגברים, ובלילה מכר תקליטים. אמי, שמה מרים, לא עבדה, וגידלה אותנו, כך היה נהוג. הוריי לבשו בגדים רגילים ולא את הלבוש המסורתי, הם חיו חיים די מודרניים בזמנו. אבי היה איש טוב, סוחר ממולח, אך היה אדם קצת עצבני. אמי הייתה אישה טובה, ואהובה על כל סובביה. היא הייתה הראשונה לסייע באירועים של שמחה ואבל. בבית, אכלנו בשרים, דגים, וירקות, ובשבתות היינו אוכלים דגים, בשרים, חמין, סלטים, מטבוחה, וחצילים. היינו קונים את המצרכים בשוק. קרוב אלינו היה הים והיינו נוסעים אליו ברכבת. היינו עשירים. בקיץ היינו נוסעים לסבא ולסבתא שלי, שגם הם היו אנשים עשירים, וגרו במבנה שהיה דומה לארמון. כל הרחוב שלנו היה רחוב שגרו בו רק  יהודים. היה לנו בית כנסת גדול, שם הייתה נפגשת כל הקהילה, ובהזדמנות זו היו משדכים בין הבחורים לבחורות. אני הייתי נפגשת עם כל בני הדודים שלי ,והיינו משחקים בחמש אבנים, חבל, ומחבואים. הדוד שלי היה מביא שקים של שקדים, והיינו יושבים על הגג ומקלפים אותם. לצערי יום אחד, הערבים רצחו את הבן שלו וזה היה אירוע שלא אשכח.

אחרי מלחמת העולם השנייה היה מיתון במרוקו (לא הייתה עבודה) ולכן כל המשפחה עברה לאלג'יר, גדלתי שם עם האוכלוסייה הערבית. אבי, אמי, אני הבת בכורה, ואחי לאון הצעיר, התגוררנו בדירה בת שני חדרים, בתוך מבנה שנקרא חאן, וגרו בו משפחות יהודיות נוספות. המטבח היה בתוך הבית, אך השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית, והיו משותפים לכל הדיירים במבנה. למדתי בבית- ספר צרפתי ולא גילו לי שיש מדינה ליהודים. אני זוכרת שבאלג'יר הערבים  התאכזרו  אלינו. בילדותי אבי קנה לי אופניים חדשים, וכשרכבתי עליהם ברחוב, ערבי מקומי, ראה אותי, החל לקרא לי בשמות גנאי, ושבר לי את האופניים. כשחזרתי הביתה בוכה, סיפרתי להורי על המקרה, ואבא הבטיח לי, שיום אחד נעלה לארץ ישראל, ושם לא יהיו מקרים כאלה. מאז אותו יום, הפצרתי באבא שלי לעלות לארץ של היהודים. אבא הסביר שהתהליך לא פשוט, והם צריכים למכור את הרכוש שלהם, ולמיין מה אפשר לקחת ומה צריך להשאיר או למכור.

יום אחד, באמצע הלילה, הגיעה מונית מיוחדת כדי לקחת אותנו למרסיי, שם היה מחנה בו התאספו כל היהודים, שרצו לעלות לארץ. היינו שלושה חודשים במחנה במרסיי. במחנה היו הרבה ילדים, שחקתי איתם ולמדנו לשיר בעברית, ולרקוד ריקודי עם. אני זוכרת את המחנה כחוויה טובה. לאחר כשלושה חודשים עלינו לאוניה והפלגנו לארץ ישראל. בתום שישה ימים בקשו מאיתנו לעלות לסיפון, כדי לראות את האורות של חיפה. הבנו שהגענו לארץ ישראל והייתה התרגשות גדולה אצל כולם, והשמחה היתה רבה מאוד. כשירדנו מהאונייה העבירו אותנו ישירות לצפת, צפת זכורה לי כעיר יפה, מאז (שנת 1956) ועד היום.

כשהייתי צעירה יותר, עבדתי כטבחית, ולאחר מכן ניהלתי את אכסניית בית – גשר בה היו מקיימים סמינרים משותפים, לתלמידים מבתי- ספר חילוניים ודתיים. בחופשות היו המשפחות שלהם מגיעות לביקור.

כיום אני נשואה לפרזי'. יש לנו חמישה ילדים, 11 נכדים ואפילו שני נינים.

הזוית האישית

מעיין: זו היתה חוויה מדהימה לשבת עם סבתא בזמן איכות ולראיין אותה ולשמוע את הסיפורים ממקור ראשון.