מאגר סיפורי מורשת

הנכדה עמית ותרצה מיכאלסון משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי. במפגשים תרצה מספרת לנכדתה על העלייה לישראל מהולנד, על  החיים בהולנד לפני העלייה, הדרך לישראל, המפגש הראשון עם הארץ ,  הקשיים, כגון: קשיי שפה,קשיים חברתיים.

 

סבתא מספרת: "נולדתי במחנה מעצר ליהודים 'ברנוולד' בהולנד. בספטמבר 1943,חמישה ימים לאחר לידתי נכנסו הגרמנים למחנה והודיעו  שכל היהודים יועברו ל'ווסטרבורג' ומשם ל'ברגן בלזן. הוריי קפצו מהקומה השנייה יחד איתי וברחו ליערות, במשך 3 חודשים הם נדדו בין בתים של הולנדים טובים עד שהגרמנים גילו אותם. אני באותו זמן ישנתי בעריסת נצרים ולא רציתי לישון במיטת התינוקות שלי.

 

כשהגרמנים נכנסו לבית, הוריי כיסו את כולי בשמיכה וברחו. הגרמנים עלו לחדר וכשלא ראו תינוקת במיטת התינוקות, הסתלקו מהבית. כך ניצלו חיי. בערב הגיעה חברת משפחה, והעבירה אותי למשפחה לא יהודית. שם הייתי מעל שנה. בסוף המלחמה אימי הגיעה באופניים שחיברה להם עגלה מעץ ולקחה אותי הביתה. 

בעקבות האנטישמיות שהוריי חוו במלחמה הם החליטו לעלות לישראל. בהולנד לפני העלייה סבתא תרצה: "הייתי ילדה בערך בת 5 ולא ידעתי שום דבר על ישראל עד שיום אחד ההורים שלי הודיעו לי בהתרגשות שיש לנו מדינה,זה היה בה' באייר 1948.לכבוד האירוע המרגש הם החליטו לקרוא לתרנגולות שלנו בשמות: אהרון ואילנה,על שם המשפחה שכבר הייתה אז בקיבוץ בישראל. בערך כעבור שנה התחילו ההכנות לעלייה לישראל. איך דמיינתי את הארץ החדשה: בור עם צריחים ומסגדים ומסביבו שדות ירוקים. בדרך לישראל סבתא תרצה: הוריי נסעו בלי הילדים כדי למצוא לנו בית ואנחנו, אחי אריה ואני, נסענו עם סבא וסבתא כעבור כחודשיים. אני זוכרת מהטיסה את סבתי מסתכלת מהחלון ואומרת לנו בהתרגשות:"הנה האורות של תל אביב"כשנחתנו המתינו לנו ההורים.

 

סבתא תרצה :הבית הראשון היה ברחוב "חובבי ציון" 55 בתל אביב, אנחנו גרנו בקומה השלישית ובקומת הקרקע הייתה חנות מכולת כך שבכניסה או יציאה עברנו דרך חביות של דגים מלוחים וערימות של ירקות. באותה תקופה היה צנע בארץ וקיצוב בשימוש בחשמל,פקחים היו עוברים בין הבתים ובודקים שאנשים לא עוברים על החוק. במקום מקרר חשמלי היו קונים בלוקים של קרח כדי לשמור על האוכל. קשיים. כגון: קשיי שפה וקשיים חברתיים. סבתא תרצה: כשנכנסתי לכיתה א' באמצע השנה לא ידעתי מילה בעברית,באחד הימים הראשונים בכיתה הייתי צריכה לצאת מהכיתה ולא ידעתי לבקש מהמורה לצאת.

 

ניסיתי לדבר בשפת הסימנים אבל המורה לא הבינה אותי וכל הכיתה חשבה שניסיתי לומר שברח לי במכנסים. מייאוש חזרתי לכיסא והתחלתי לבכות וכל הכיתה הצביעה עליי וצחקה עליי. כאשר כבר הייתי קצת יותר מקובלת, שאלה אותי ילדה איך אני ועניתי לה "בסיידר" כמו שאמרו אז בסלנג, במקום בסדר. "איך אמרת?" שאלה אותי הילדה, וקראה לכל החברות "תרצה, העולה החדשה, לא יודעת לדבר נכון בעברית.."

 

ההמשכיות בין נכדה לסבתא סבתא תרצה: המפגשים של עמית ושלי סביב שחזור ספור הילדות שלי בהולנד, בתקופת השואה, היה מאד מרגש מבחינתי. ספור הלידה שלי התאפיין בכך שבזכות היותי תינוקת בלונדינית עם מראה "לא יהודי" ניצלו חיי.

 

ולאחר מכן, העלייה לישראל, והניסיונות שלי להפוך כמה שיותר מהר ל"ילדה ישראלית" היו שנים מכוננות מאד. 

והנה היום, אני יושבת עם הנכדה שלי, עמית, שמצד אחד ירשה את הבלונד "ההולנדי" שלי, ומצד שני היא כל כולה ישראלית. 

נראה לי שזה ספור של המשכיות – הזרימה מתינוקת הולנדית שחיה במחבוא כדי להציל את חייה, ואחר כך אותה תינוקת שהיא לומדת להיות ילדה ישראלית לכל דבר וזוכה להיות סבתא בישראל ל- 10 נכדים… זהו סוג של ספור ניצחון!!!

 

 

הנכדה עמית: "ההמשכיות בין נכדה לסבתא, במהלך העבודה עם סבתא הבנתי הרבה דברים ש,לפחות לדעתי, לא הייתי יכולה להבין אם הייתי שומעת אותו סיפור אם בני הדודים שלי או עם האחיות שלי. למרות ששמעתי את הסיפורים האלה לפחות חמש פעמים. עדיין לשמוע אותו כל פעם מחדש גורם לי לפחות להבין שאסור לקחת שום דבר בחיים כמובן מאליו ובזה אני מתכוונת שלפעמים אני או בני דודים שלי לא מבינים כמה מזל היה לסבתא, כשלא גילו אותה ואיך רק בזכות המזל שהיה לה פעם. ללא העזרה של תכנית זו, לא היה תיעוד לסיפורים.

 

עכשיו כולנו פה ביחד בארץ ואני כותבת את הסיפורים האלה ששמעתי מסבתא. אז סבתא, תודה רבה על כל התהליך הזה לימדת אותי הרבה.  

 

 

מורה מובילה קרן ברקן

תשע"ו