מאגר סיפורי מורשת

שמי משעלי שושנה רוזית, הגעתי לארץ בתור רוזה סיסו, עם הגעה לארץ החליטו שזה שם לא מספיק ישראלי ושינו אותו לשושנה. פקידה אחת טעתה בשינוי השם ועשתה ממני רוזית, אז יש לי עכשיו הרבה שמות.

נולדתי במרוקו בעיירה קטנה שנקראת עיר הדובדבנים, ספרו, בשנת 1945. אבא שלי היה סדרן אוטובוס ואימא שלי היתה תופרת. את תאריך הלידה קיבלתי בארץ עם תעודת הזהות. ידעו בערך בת כמה אני ולפי זה קבעו תאריך.

עם הכרזת המדינה ההורים החליטו לעלות ארצה. זה היה לא לגאלי, ולא היה פשוט. עד כמה שזכור לי מסיפורים של ההורים, הם יצאו דרך אלג'יר לכיוון צרפת. תפסו אותם והחזירו אותם חזרה למרוקו. בסוף הם כן הצליחו להגיע למרסיי בצרפת, שם חיכינו בנקודת ריכוז לעלייה לארץ. היינו משפחה של חמש נפשות. שני אחים גדולים ממני – יעקב ואסתר. אני הייתי בת שלוש וקצת. באיזשהו שלב הייתה לי בעיה רפואית, שלחו אותי להחלמה בפרוונטוריון במנזר על חצי אי, הייתי שם אצל הנזירות שנה וחצי בלי ההורים, זה לא היה קל. עד כמה שזכור לי הם היו מורידים אותי לכנסייה להתפלל, הצטלבתי. הם כנראה חשבו שלא יבואו לקחת אותי ושיוכלו להפוך אותי לנוצריה. אי אפשר היה לבוא לבקר ולא ראיתי את ההורים כל התקופה הזאת. אני זוכרת את היום האחרון, הם עוד הורידו אותי באותו יום לכנסייה להתפלל לפני שאבא שלי לקח אותי. חזרתי הביתה עם אבא שלי. אימא שלי, שלא ידעה צרפתית, בכתה, כי אחרי שנה וחצי שלא נפגשנו ידעתי רק צרפתית והיא לא יכלה לדבר איתי. את המרוקאית שכחתי. האחים שלי עם החברים שלהם עשו לכבוד חזרתי קומזיץ גדול.

עלינו לארץ בשנת 1950 באונייה גלילה. זכור לי איך שכבנו על הסיפון והגלים היו מכים בנו את כל המלח, עד היום אני יכולה להרגיש את זה.

הגענו לשער עלייהצ- מחנה ליד חיפה שבו ריכזו את כל העולים שהגיעו, כמו כולם אז ריססו אותנו. היינו שם כמה שבועות ואז פינו אותנו לטירת הכרמל לאוהלים. היינו שנה וחצי באוהל. כל מי שגר שם היו עולים. היינו מחולקים למחנות, אנחנו היינו במחנה ג'. משם שיפרו את מצבנו ועברנו לבדונים – קונסטרוקציה מעץ שמצופה מהצדדים בברזנט חאקי. בחורף כשהיו רוחות הצריף הזה היה עף. כל המשפחה גרה בחדר אחד. הייתי קטנה והייתי נופלת מהמיטה, מתחת למיטה היו קערות, אז כשהיו שומעים את הקערות היו יודעים שנפלתי. בחורף היו צריפים שנפגעו מברקים ונשרפו. היו מפנים אותנו, את הילדים, לבתים (שהערבים בנו), כדי שלא נמות מקור. היו בתים למי שהיה לו כסף וקנה. כל האוכל שאכלנו היה מתוקצב עם תלושים.

לא היו לנו מקררים, היינו עומדים בשעה 4:30 בבוקר בתור לקנות קרח בארגז קרח. היינו מבשלים על פתילייה. כשרצינו להתקלח היינו מרתיחים מים בדוד על פרימוס, והיה דלי שהיינו מערבבים מים חמים עם מים קרים. יום אחד הדוד הזה התהפך ונשפך לי על הרגליים. שם למדתי שעל כוויות שמים מים קרים עם סודה לשתייה.

לגבי בגדים, האמריקאים היו שולחים בגדים יד שנייה לארץ. היה מחסן ענק בפרדס חנה, היינו נוסעים לשם כדי לקחת בגדים. אם הנעליים היו קטנות היו חותכים מקדימה את הנעל כדי שיהיה מקום לאצבעות. בשביל בית הספר היינו מקבלים חצי מחברת, למדנו בצריף. היו הרבה מורים. כל מורה שעזב, אנחנו בכינו. לא היינו מחולקים לפי כיתות או לפי גילאים. הכל היה מעורבב.

אני זוכרת שהייתה תמיד מריבה על קופסאות שימורים ריקות. כדי להימנע מהבוץ בנעליים בדרך לבית ספר היינו מחברים לתחתית של הנעליים קופסאות שימורים עם חוט, והולכים על זה. בין הבתים לבית הספר היה ואדי, באחד החורפים הואדי עלה על גדותיו כשהיינו בבית ספר. המבוגרים היו צריכים לקחת אותנו על הידיים ולהעביר אותנו לצד שני.

גרנו שלוש וחצי שנים בצריף, (ועוד שנה וחצי באוהל). חמש שנים גרנו במעברה, אחרי הצריף אימא שלי חסכה גרושים וקנתה דירת חדר ב-250 לירות, עם חדר אחד בלי מטבח ובלי שירותים.

לא להאמין איך חיינו, אבל מה, היינו מאושרים. אין עץ שלא טיפסתי עליו.

הזוית האישית

כיף להעלות זיכרונות ולשמוע סיפורים מהעבר של המשפחה.