מאגר סיפורי מורשת

שמי שוש (סוזנה), נולדתי בארגנטינה, בבואנוס איירס. יש לי אח אחד, יש לי שני ילדים, בן ובת, וארבעה נכדים. אני ובעלי דוד גרים בהרצליה. גדלתי בבית ציוני וקיבלתי חינוך יהודי מהגן ועד התיכון במקביל לחינוך הממלכתי, היו לי דודים ובני דודים ומשפחה גדולה. בהתאם לחינוך שקיבלתי, ידעתי שמתישהו בחיים שלי, לא משנה מתי, אני אעלה לארץ.  חגגנו את כל החגים היהודיים, הייתי בתנועת נוער, יצאתי למחנות העבודה והדרכתי בקייטנות של בתי ספר יהודים.

הייתה חשיבות מאוד גדולה בבית לעובדה שאנחנו יהודים ולוקחים חלק בעשיית המצוות והמנהגים היהודיים גם אם זה מרחוק, ועובדה זאת תמיד ישבה בלבי. ידעתי שיגיע הרגע הנכון עבורי, אני אעלה לארץ ישראל ואבנה כאן את הבסיס שלי עם משפחתי.

בשנת 1964, למדתי בירושלים במכון למורים בגולה, כבר אז ישראל מצאה חן בעיניי והיה לי ברור שאני אחזור לכאן. אהבתי שהרגשתי פה שייכת ומחוברת לארץ והתחברתי לכל המקומות בהם טיילנו במהלך אותה שנה, וכמובן, מאוד נהניתי לדבר בעברית כל הזמן. במהלך שהותי בארץ ביקרתי פעמים רבות את המשפחה שלי בטבעון ובקיבוץ כברי.

בשנת 1965, חזרתי לארגנטינה והתחלתי ללמוד באוניברסיטה בבואנוס איירס, במחשבה שכשאני אסיים את הלימודים באוניברסיטה, אני אעלה לארץ עם תואר. ואז, ביום 6 ביוני 1967, פרצה בישראל מלחמת ששת הימים, כשאני בת 23 בלבד וכבר למדתי באוניברסיטה. הידיעות שהגיעו לארגנטינה על ישראל במלחמה היו מאוד מדאיגות, והבנו שצריך למצוא דרך לעזור לישראל. המלחמה הייתה הסימן שחיכיתי לו והנקודה עבורי שזה הזמן לעשות את מה שתמיד חלמתי ורציתי לעשות, לעלות לארץ ישראל ולבנות פה את חיי כבחורה צעירה.

ארגנו מבצע של התנדבות כדי לבוא לישראל ולעזור בכל מיני תחומים. ההורים ואחי תמכו ועודדו אותי, הם ידעו את אהבתי לארץ והחשיבות של מדינת ישראל עבורי. יתר בני המשפחה היו חלוקים בנושא בהתחלה ואחר כך עודדו אותי גם הם. הבנתי את החששות והלבטים של שאר בני המשפחה ואת העובדה שיש מלחמה בישראל.

חברה טובה שלי ואני החלטנו שאנחנו מתנדבות גם, ותוך שבועיים ארגנו לנו הכול כדי שב- 20 ביוני נוכל לטוס לישראל. כשהגענו לארץ, נשלחנו לעזור לקיבוץ כפר סאלד בצפון, קיבוץ שהיה קרוב לחזית הסורית. אנחנו התחייבנו להתנדב במשך חצי שנה ואז לחזור לארגנטינה. בקיבוץ עבדנו בקטיף תפוחי עץ ושטיפת כלים בחדר האוכל, מאוד התחברתי לארץ ולמה שקורה פה ואז כעבור חצי שנה החלטתי שאני לא חוזרת לארגנטינה, ואני אסיים את הלימודים בישראל. התקבלתי לאוניברסיטת תל אביב בחוג לפסיכולוגיה והתחלתי ללמוד שם בסוף שנת 1967.

במהלך לימודיי פגשתי את בעלי לעתיד. בשנת 1969, אחי עלה מארגנטינה לקראת החתונה שלנו ובשנת 1971 עלו לארץ גם ההורים שלי. כך הצלחנו לממש את מה שתמיד חלמנו עליו בארגנטינה אפילו בתור ילדים. החלום שלי כילדה לחיות בארץ ולהקים פה בית ומשפחה התגשם והגעתם של הוריי ואחי, סגרה מעגל אישי והגשמת חלום.

בארגנטינה נותרה חלק מהמשפחה שלי. בכל כמה שנים, נסעתי לבקר אותם ובכל ביקור הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון שעליתי לארץ ישראל, למרות החששות של חלקם והפחד של חיים חדשים בארץ חדשה. חלום הילדות ואהבתי לארץ ישראל תמיד הובילו אותי וכיוונו אותי לחיות פה ולהקים פה בית, בסיס ומשפחה. בכל ביקור שלי בארץ הבנתי כמה שמקומי נמצא פה, האנרגיות, האנשים המנטליות והחום האנושי תמיד קישרו אותי למקום וסימנו לי שכאן מקומי.

המסר שלי הוא שהייתי דבקה במטרתי ועודדתי את חבריי באוניברסיטה ובסוף גם שכנעתי את הוריי לעלות לישראל ולסגור מעגל אישי ומשפחתי.  תמיד ידעתי שכאן מקומי ואף פעם לא וויתרתי וידעתי שכאשר יגיע הרגע הנכון, אני אדע. ודווקא העובדה שעליתי בתקופת משבר מדיני, הוכיחה לי עד כמה אני אוהבת ומחוברת לארץ שלי. זו דבקות במטרה שלא עוזבת אותי עד היום.

הזוית האישית

הנכדה הדר: אני מאוד נהניתי מהמפגשים ולמדתי על הסיפור של סבתי.

סבתא שוש: מאוד נהניתי לבלות עם נכדתי בפעילות. תודה רבה לטלי!!