מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבוקרשט בתאריך  13.9.1944 בזמן מלחמת העולם השנייה.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה כל יהודי רומניה נעשקו, נרדפו, נשדדו ונבזזו ע"י השלטונות הרומנים, נכסי המשפחה הוחרמו ע"י הליגיונרים, ששיתפו פעולה עם הנאצים. הורי החליטו לעלות לארץ ישראל. השנה היא 1951.היינו משפחה בת חמש נפשות ואני הייתי ילדה בת שש האמצעית מבין שלוש בנות.

 

אני זוכרת שעלינו לרכבת בבוקרשט, נפרדנו בדמעות מהדודים שבאו להיפרד. הגענו לקונסטנצה, עיר הנמל של רומניה, שם עלינו על אניית עולים בדרך לארץ ישראל. לאחר מספר ימים קשים בים שכללו דוחק רב, טלטלות של גלים וצפיפות רבה, נגלתה לעינינו חיפה, הר הכרמל במלוא הדרו. השמחה הייתה רבה וציפינו בקוצר רוח לרדת לחוף. שוכנו בבית עולים בשער עליה בחיפה , בית העולים היה מקום מעבר עד לקבלת מגורי קבע. אני זוכרת צריף גדול עם מיטות אחת ליד השנייה בהן ישנו עולים שהגיעו ממדינות שונות, את האוכל קיבלנו ממטבח משותף בתוך מסטינגים ( מגשים מאלומיניום ) .

 

לאחר מספר שבועות הועברנו למעברה בפרדס חנה ששם התחלתי ללמוד בכיתה א'. קיבלנו צריף קטן, הורי עבדו בשדה בקטיפת בוטנים. עבודה קשה לאנשים עירוניים שלא היו רגילים לעבודת האדמה. בצריף הקטן בו גרנו אוחסנו גם שקי הבוטנים, כך שהיה צפוף מאוד. הקליטה בארץ הייתה קשה אי ידיעת השפה, המעבר מתרבות אירופאית, מישוב עירוני לתנאי הישרדות, התחלה חדשה בכל המובנים. זאת הייתה תקופת הצנע היה מחסור במצרכים רבים. כל משפחה קיבלה תלושי מזון בהם יכלה לקנות את מוצרי היסוד, קמח, סוכר, שמן, עופות וכד'. לאחר זמן מה עברנו למעברת סלמה א' ליד כפר שלם. שם קיבלנו 2 צריפים במרחק 5 מ' אחד מהשני וצריף נוסף למטבח ומקלחת. 

 

הבישולים נעשו על פרימוס או פתיליות. כדי להאיר את הבית השתמשנו בעששיות . בין שני הצריפים אמי גידלה ירקות : עגבניות, מלפפונים, חצילים ופלפלים. גם לול תרנגולות היה לנו. קשה היה להתפרנס באותם ימים, במיוחד לעולים חדשים שלא ידעו את השפה ולא היה להם מקצוע מוגדר. אבי מכר ארטיקים בתחנה המרכזית בת"א , הוא נשא את ארגז הארטיקים על כתפו והסתובב בין האוטובוסים. אחותי הבכורה, רודיקה, התגייסה לצבא, התגאינו בחיילת שלנו והערכנו אותה מאוד. במעט שהיה לנו, אני זוכרת שתמיד בערב שבת הייתה מפה לבנה על השולחן ושבת התקבלה בחגיגיות, גם ראש השנה ופסח נחוגו בשמחה ובהכנות מיוחדות. בפורים אמי אפתה אוזני המן ועוד הרבה מאפים כמו: בורקס ממולא בדלעת, עלי פילו ממולא ברחת לוקום ועו. כל המאפים נאפו בסיר פלא על פתיליה.  החיים אז היו קשים, אך הורי זכרו אותם כימים שיחסי השכנות והחברות היו הדוקים וידידותיים יותר. והתגעגעו אליהם בנוסטלגיה. 

 

בשנת 1956 עברנו ממעברת סלמה א' לשכונת סלמה ג' (כיום " רמת שקמה" ) לדירת שיכון. אבי פתח חנות מכולת , ואני עברתי ללמוד בכתה ה' בבית ספר " רמת חן ".   בהפסקות היינו משחקים בקפיצה בחבל, בקלאס, בכדור, במחניים ובחמש אבנים. משחקים אותם לא משחקים היום וחבל.. בבית הספר הכרתי  את בעלי לעתיד , הינו חברים כבר מכיתה ו'. בתיכון למדתי ב"בליך " – רמת גן. לצבא לא התגייסתי כי שחררו את הבנות במחזור שלי .למדתי הנהלת חשבונות והתחלתי לעבוד במקצוע.

 

בשנת 1965 התחתנתי עם דוד חברי מבית ספר עממי. גרנו שנה אצל הורי כדי לחסוך לדירה. אז קנינו דירה בשיכון לזוגות צעירים ברח' אהרונסון ברמת גן. דוד שירת שירות חובה וקבע בחיל האוויר ובאוגוסט 1968 נשלח ע"י משרד הביטחון לאוגנדה כחלק מצוות חיל האוויר להדרכת חיל האוויר האוגנדי.גרנו באנטבה שבאוגנדה קרוב ל-4 שנים. שם נולדו הבנות שלנו ליאת וסמדר(אמא של אריאל).

 

במרץ 1972, לאחר שגולדה מאיר סירבה למכור לאידי אמין מטוסי מיראז', הצוות הישראלי גורש וחזרנו לארץ.וכך חלפו להם השנים המשפחה גדלה  הבנות שלנו התחתנו ונולדו לנו שישה נכדים אותם אנחנו אוהבים עד מאד.