מאגר סיפורי מורשת

אני לוטי פיזנטי, נולדתי בתאריך 29.1.1933 בסופיה שבבולגריה. לאמי קוראים דורה, לאבי קוראים ניסים ולאחי הקטן קוראים איזי. גדלתי בבית חם מאוד, אימא ואבא שקשורים אחד לשני וקיבלת מהם הרבה חום ואהבה. הסבים והסבתות שלי היו לוקחים אותי הרבה לבילויים כי אני הייתי הנכדה הבוגרת. בבית דיברנו בולגרית ועם הסבים והסבתות דיברתי לאדינו.

בבית הספר היסודי קיבלתי חינוך יהודי ולמדתי עד כיתה ד' לאחר מכן המשכתי בבית ספר בולגרי וגם התיכון שבו למדתי היה בולגרי. בבית אכלנו מאכלים ספרדים וכך נשמרו המנהגים והמאכלים עד היום. כיום אני נוהגת להכין לכם, נכדיי, מאכלים בולגריים/ספרדיים וכך אני ממשיכה את מסורת המשפחה.

כשהייתי בת שלוש עשרה פרצה השואה. בהתחלה גירשו אותנו מבתינו שבסופיה לעיר אחרת שהייתה "פחות נחשבת", כי לא רצו שהיהודים יגורו במקומות נחשבים. בנוסף הדגישו לנו שאנחנו יהודים, נישלו מאתנו הרבה זכויות ורכוש, הוציאו נגדנו הרבה חוקים פוגענים וצופפו אותנו באזורים המיועדים לנו בלבד. הבולגרים עזרו ליהודים במשך כל השואה: הם החביאו, חיפו והגנו עלינו מפני הגרמנים. במשפחתי לא מת אף אחד בשואה אך כן נלקח מאיתנו רכוש רב וכבוד עצמי.

השואה נגמרה בבולגריה כשהייתי בת חמש עשרה, ואז עלינו לארץ יחד עם רוב יהודי בולגריה, עלינו בספינה שבכלל הייתה מיועדת להעברת בקר וצאן. הבולגרים סידרו את האונייה בכמה קומות כדי שיוכלו לאחסן את היהודים שהיו באונייה במשך חמישה ימים עד שהגענו לנמל חיפה, זה היה מאוד מרגש. מהנמל לקחו אותנו לבית העולים שבחיפה.

כשעלינו ארצה אמרו לי ש"לוטי" זה לא שם יהודי אז החליפו לי את השם ליהודית. בנוסף שלחו אותי לפנימיית נוער בחברת ילדים נוספים בני גילי, לקיבוץ גבע בעמק יזרעאל, עם נציגי עליית הנוער. בהתחלה זה היה מאוד קשה להיפרד מהמשפחה אבל נהניתי שם מאוד, הכרתי חברים ולמדתי המון דברים חדשים, חצי יום למדנו את השפה העברית וחצי יום עבדנו בכל עבודות הקיבוץ השונות: בעבודות שדה, עבודות פרדס, כרם, עבודות מטבח, לול וכו'. הייתי שם כמעט שנתיים עד סוף הלימודים ולאחר מכן חזרתי לגור עם המשפחה שבנתיים עברו מחיפה לרמלה.

בצבא שירתי במחנה הגבעה שבגבעתיים כפקידת ניהול כח אדם. שם מאוד נהניתי והכרתי חברים שאני בקשר איתם עד היום. אחרי הצבא עבדתי במיסוק זייתים כדי להרוויח כסף עד שאתקבל לעבוד בבנק.

כשהתקבלתי לעבודה בבנק ושם ראיתי את יוז'י (בעלי) לראשונה. כשראינו אחד את השני מאוד מצאנו חן אחד השנייה, אבל לא יצרנו קשר מיוחד. לבסוף, חברים משותפים הכירו ביננו, הוא הזמין אותי לפגישה איתו, כמובן שהסכמתי. לאחר תקופה שיצאנו יחד הייתה לנו פגישה בין ההורים והתחתנו. התחתנו כשהייתי בת עשרים וארבע, החתונה הייתה בתל אביב בבית הכנסת "מרקולת" ואז השם משפחה שלי השתנה מפיזנטי לבן יש.

בגיל שלושים בתי הראשונה נולדה, שמה הוא דורית (דורית היא דודתי). בגיל שלושים ושתיים בתי השנייה נולדה שמה הוא ליאת (ליאת היא אמי). לאחר שילדתי את בתי השניה התפטרתי מעבודתי בבנק לטובת גידול בנותי. לאחר שהבנות גדלו חזרתי לעבוד הפעם במשרד הבריאות כפקידה ולאחר מכן התקדמתי למנהלת הסניף. כיום אני פנסיונרית עם ארבעה נכדים.

הזוית האישית

נעמה: היה לי מאוד מעניין וכיף לשמוע על סיפור העלייה וההסתגלות בארץ של סבתי.