מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור העלייה של סבתא לאה בן דוד

סבתא ואני בחופשת קיץ משפחתית
תמונה של סבתא שלי משנת 1968 בטורקיה
סיפור עלייה לארץ ישראל

אני סבתא של נדב. נדב הוא נכד השלישי שלי מתוך שישה נכדים: יונתן, דניאל, נדב, טומי, יובל ונועם.

נולדתי באידירנה שבטורקיה בתאריך 4.1.1944. הייתי בת הזקונים של הוריי וקראו לי ליליאן. הייתה לי אחות גדולה  – אלגרה, ואח גדול – רפי. לפני שנולדתי, להוריי נולד תינוק שנפטר בגיל חודשיים ימים ממחלה. בעקבות האירוע המצער, אמי היתה בדיכאון המון שנים וכשנולדתי אמי סיפרה לי שהחזרתי לחייה את האופטימיות והאושר. ממש כמו מתנה.

לפני שנולדתי, בשנת 1940, אחי רפי עלה לישראל בעליית הנוער כשהיה רק בן 12. הפעם הראשונה שפגשתי את אחי הייתה רק בשנת 1950 כשהגיע לטורקיה לביקור. גדלתי עם אימא, אבא ואחותי הגדולה בבית גדול ומפנק של שמונה חדרים, עם מטפלת אישית. בהתחלה למדתי בבית ספר יסודי טורקי ואחר כך עברתי לבית ספר צרפתי, עם נזירות שלימדו וחינכו אותנו. הייתי שחקנית כדור יד בנבחרת של בית הספר. הייתי שחקנית טובה עד כדי כך, שתמיד אמרו לי "את נולדת בטעות בת..".

במשך כל ילדותי הוריי לא הפסיקו לדבר על אחי. הם מאוד התגעגעו אליו ושנים רבות תכננו לעלות בעקבותיו לישראל. זכור לי שבכל ערב שישי היינו מברכים בסיום הארוחה לאחר הקידוש "בשנה הבאה בישראל".

בטורקיה עבדתי במפעל לייצור פלסטיק. הייתי אחראית על עובדים, על הייצור ועל הכספים. החיים בטורקיה היו טובים והייתי מאושרת. היה מאוד קשה לעזוב את הארץ שנולדתי ולמדתי בה, לעזוב את החברים הקרובים שלי.

תמונה 1
אני וחברתי הטובה נופשות בטורקיה שבוע לפני העליה לארץ ישראל

יחד עם זאת, תמיד גדלתי עם הידיעה שיום אחד יבוא ונעלה משפחתי ואני לישראל. בסופו של דבר, בשנת 1970 כשהייתי בת 26, החלטנו הוריי, אחותי, בעלה, בתה ואני לעלות לישראל. לאבא שלי היה עסק לצמיגים בטורקיה ביחד עם עוד שלושה שותפים. כל הזמן פחדנו שהשותפים שלו לא יסכימו לוותר עליו ולא יתנו לו לעלות לישראל. לכן, קודם אבא שלי עלה לבדו לישראל במטוס ונפגש עם אח שלי בארץ ישראל. אימא שלי, אחותי, בעלה, בתה ואני עלינו לישראל באונייה. המסע שלנו לישראל בעצם התחיל בתחילת חודש יוני 1970, אז קיבלנו הודעה משגרירות ישראל בטורקיה שביום 14 ביוני עלינו להגיע לנמל. כשהגענו לנמל, היתה תחושה של פחד שהשלטון בטורקיה יסכל או יפריע לנו לעלות לאונייה וככה לא נוכל להיפגש עם אח שלי ואבא שלי בישראל. אבל גם את זה הצלחנו לעבור ועלינו לאונייה.

שמה של האוניה היה "קדש". האונייה היתה קטנה וצפופה, חדרים קטנים עם מיטות על קומות, היה חם, ללא מיזוג אוויר. הים היה סוער כל הזמן ושמענו את התנפצות המים על חלונות האונייה. האונייה התנדנדה כל הזמן, בחדר אוכל השולחנות זזו מצד לצד. בעיקר לילות היו קשים. הים היה שחור, בשמים לא ראינו ירח ולא כוכבים. היה סוער ומפחיד. להרבה נוסעים הייתה מחלת ים והיינו לוקחים כדורים כדי להקל על ההרגשה.

ההפלגה מטורקיה לישראל נמשכה שבעה ימים מאוד ארוכים. בזמן ההפלגה התחברנו עם עוד כמה משפחות, והיינו משחקים "אמת או חובה". באחד הימים בזמן ההפלגה עליתי לסיפון להתאוורר. כשהגעתי לסיפון, החלקתי ומעדתי מאוד קרוב למעקה של האונייה עד שכמעט נפלתי לים. למזלי, עובד באוניה שבדיוק עבר, ראה אותי ותפס אותי. ככה ניצלתי!

תמונה 2
אני, כלבי וחברים מבלים בגבעת ברנר

בערב היום השישי של ההפלגה ראינו אורות קטנים באופק. שמחה והתרגשות הציפו אותנו. הידיעה שמחר אנחנו מגיעים לישראל גרמה התרגשות גדולה. בסוף שבעת הימים בהם שהינו על האונייה, בבוקר היום השביעי כבר היינו ממש קרובים וראינו יבשה. אחר כך התברר שזה נמל חיפה. בכריזה של האונייה הכריזו שהאונייה נכנסה למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. כל האנשים באונייה בכו מרוב ההתרגשות. אימא שלי, אחותי, בעלה, בתה ואני בכינו, התרגשנו, צחקנו והתחבקנו. ברקע שמענו את השיר "הבאנו שלום עליכם". סוף סוף הגענו לארץ ישראל!

האונייה עגנה בנמל חיפה. אנשי הסוכנות היהודית עלו לאונייה והחלו לעשות רישומים של כל הנוסעים, ניפקו לנו תעודות זהות ונתנו לכל משפחה כתובת אליה היא מיועדת. מאחר ואח שלי היה גר כבר בחדרה, אימא שלי, אחותי ובעלה היו רשומים לחדרה. את האחיינית שלי ואותי העבירו לקיבוץ גבעת ברנר כמתנדבות לתקופה של חצי שנה. אנשי הסוכנות לא הסכימו לרשום בתעודת הזהות שלי את השם איתו נולדתי. אז הפכתי באופן רשמי מליליאן ללאה. כשירדנו מהאונייה, המתינו לנו אח שלי ואבא שלי. לאחר שנים רבות כל המשפחה חזרה להיות מאוחדת בארץ הקודש. זו הייתה שמחה ואושר לראות את הארץ שכל כך רצינו לעלות אליה.

בקיבוץ גבעת ברנר עבדתי מחצית מהיום ולמדתי עברית בחצי הנוסף. היינו קבוצה של מתנדבים מכל העולם (הולנד, הודו, אנגליה, צרפת, שבדיה ועוד) עם דבר אחד משותף – יהודים מהגולה שעשו עליה לארץ ישראל. התחברנו מאוד מהר.

תמונה 3
סבא יעקב ואני לאחר שהכרנו בשנת 1971

בזמן שחייתי בקיבוץ, באירוע משפחתי, הכרתי מנהל בכיר בחברת מוטורולה (חברת תקשורת בינלאומית) שהציע לי עבודה. בגלל שלמדתי מהר את השפה העברית, האחראי של הקיבוץ שחיבב אותי עזר לי לעזוב את העבודה בקיבוץ ולעבור לעבוד במוטורולה. עבדתי במוטורולה כ-35 שנה עד שיצאתי לפנסיה.

אחרי חצי שנה בקיבוץ, נתנו להוריי ולי דירה בשכונת שביב בהרצליה. אחותי, בעלה ובתה עברו לגור ברמת השרון. יום אחד הייתה לאחותי תקלה באנטנה של הטלוויזיה. אני הייתי בביקור אצלה. היא הזמינה טכנאי לתיקון, אך מאחר והתקלה לא תוקנה, היא הזמינה שוב את הטכנאי. הפעם הטכנאי הגיע יחד עם חברו הטוב יעקב – סבא של נדב. ככה הכרתי את סבא של נדב ומשם כל השאר היסטוריה…..

הזוית האישית

נדב: מאוד נהניתי לשמוע וגם לכתוב על סיפור העלייה של סבתא שלי לאה. למדתי הרבה על הילדות שלה ועל החוויות שלה ושל משפחתה הקשורות לעלייה שלה וההתמודדות בישראל.

מילון

בשוקרלר (טורקית)
תודה

ציטוטים

”בשנה הבאה בישראל“

הקשר הרב דורי