מאגר סיפורי מורשת

העוינות ליהודים במרוקו, בשנות ה 60 וההתנכלות ליהודים שכללו פרעות, הצקות ובזיזת הרכוש של היהודים, גרמו לסבא וסבתא לשקול ברצינות לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל.

בשנת 1962 סבא וסבתא ביחד עם 5 ילדיהם הקטנים עלו ארצה. הם התבשרו על עלייתם לארץ, ימים ספורים לפני העלייה בפועל. כאשר התבשרו שהם צריכים לעלות לארץ, הם לא הספיקו למכור את רכושם במרוקו ועלו בחופזה לארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל, תוכננה על ידי ממשלת ישראל בשיתוף ממשלות זרות ושירותי הביטחון במבצע נועז.

 

הם הפליגו בשנת  1962 ממרוקו באונייה במשך כ- 10 ימים עם אלפי עולים חדשים, ההפלגה הייתה קשה וארוכה, הכוללת צפיפות נוראית בספינה.

ממרוקו הם הפליגו למספר מקומות ויעדים שונים באירופה, כגון איטליה, מכיוון שלא ניתן היה בזמנו להפליג ישירות לארץ ישראל בגלל החשאיות בהבאת יהודי מרוקו לארץ ישראל.

לאחר מספר ימי הפלגה ארוכים ומלאי תלאות הם עגנו בחופי יפו.

לאחר הגעתם לארץ ישראל, הם שוכנו בדוחק במעברת עולים באילת למספר חודשים. באילת המשפחה לא התאקלמה, לכן ביקשו העברה למקום אחר ומשם הגיעו ליבנה, עד עצם היום הזה.

 

במרוקו לסבא היתה חנות נעליים, ועבד כסנדלר מאוד מצליח. סבא היה מאוד מפורסם בעירו, קזבלנקה, בזכות העבודה המקצועית ואיכות הנעליים שהיה מייצר ומתקן לכלל אזרחי מרוקו יהודים וערבים כאחד.  התפרנס מעבודתו כסנדלר בצורה מכובדת ונחשב בזמנו באותם שנים כאדם אמיד מאוד. סבא מאוד אהב את עבודתו, ולכן היה לו מאוד קשה עם העובדה שהוא צריך למכור את כל רכושו ולהשאיר את כל זיכרונותיו מאחור ולעלות עם משפחתו לארץ ישראל.

סבתא במרוקו כלל לא עבדה, משום שסבא כלכל ופרנס את משפחתו בכוחות עצמו. לאחר שעברו להתגורר ביבנה, סבא המשיך לעבוד במקצועו כסנדלר. הוא לא הצליח עם עסקיו בתחום זה בארץ, ולכן נאלץ לעבוד בחנות נעליים ביפו. העבודה בחנות הנעליים ביפו היתה מאוד קשה ותובענית. סבא נאלץ לעבוד קשה מבוקר עד לילה על מנת לפרנס את משפחתו בדוחק. סבא היה קם כל יום מוקדם בשעה 4 בבוקר,  בנסיעה באוטובוס ליפו, וחוזר בשעות הלילה המאוחרות. המשכורת שהרוויח סבא היתה זעומה לעומת המשכורת שהרוויח במרוקו, ולכן קשיי הקליטה והפרנסה היו מאוד קשים, וסבא לא יכול היה לפרנס לבדו את משפחתו בארץ.

 

בעקבות המצב הקשה, סבתא נאלצה  לצאת לעבוד , ולעזור בפרנסת הבית. היא נאלצה לעבוד בעבודות מאוד קשות, הכוללות עבודה פיזית מאומצת על מנת להשלים את החסר ולפרנס ביחד עם סבא את המשפחה. סבא עבד במפעל הנעליים ביפו במשך כ- 40 שנה, עד אשר עזב את עבודתו, והלך לעבוד בתעשייה האווירית בעבודות כלליות במשך מספר שנים עד אשר יצא לפנסיה.

סבתא נפטרה לפני כ- 13 שנה, כשנה לפני שנולדתי, וכיום סבא חי לבדו בבית כפנסיונר. סבא וסבתא גידלו 10 ילדים, 5 בנות ו 5 בנים – כולם ילדים לתפארת. אף על פי כל הקשיים בארץ ישראל, וחבלי הקליטה הלא קלים בתקופה ההיא , סבא היה מאוד גאה שעלה לארץ ישראל ולכן חינך את ילדיו לתרומה ועשייה ככל הניתן לארץ ישראל ולביטחונה. 

 

 

העליה ממרוקו  – כבר לאחר הקמת מדינת ישראל, החלה עליית יהודים ממרוקובאמצעות מחנות מעבר שהוקמו בקזבלנקה, אך גל העלייה הגדול ביותר הגיע ארצה בשנים 1954-1955, לאור חששם הגובר של היהודים מעצמאותה הקרבה של מרוקו. הסוכנות היהודית היא שעמדה מאחורי פעולות ארגון עליית יהדות מרוקו במהלך השנים 1955-1954. בגל עלייה זה עלו ארצהכ-35,000 עולים. גורם נוסף להתגברות העלייה בשנים היה הסרת הקריטריונים שהציבו המוסדות הישראליים בפני העולים, בשנים 1952-1951, על פיהם ניתנההעדפה לעולים צעירים, בריאים ובעלי משפחות בארץ.

עליית יהודי מרוקו לא נסתיימה ב-1956 והיא נמשכה בדרך לא חוקית, גם בשנים שלאחר הכרזת העצמאות במרוקו.בשנים 1956-1961עלו ארצה בחשאי כ-30,000 יהודים. האירוע הקשה ביותר באותה תקופה, היה אסון ספינת המעפילים "אגוז" אשר טבעה בלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961, כשעל סיפונה 43 עולים ואיש "המוסד" חיים צרפתי. טביעתה של "אגוז" העלתה לכותרות את העלייה החשאית של יהודי מרוקו ובעקבות לחץ בין- לאומי אפשרה מרוקו את יציאת היהודים ממנה,בשנים 1961-1964, תוך העלמת עיין מצד המלך חסן השני וממשלתו. בשנים אלה הגיעו ארצה כ-80,000 מיהודי מרוקו.