מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף, נולדתי בסוריה, בעיר קמישלי, בשנת 1938, אני ומשפחתי גדלנו בבית רגיל בהתחשב לתקופה, המטבח היה בנפרד, מחוץ לבית הייתה חצר גדולה ובחצר היה חדרים. היה לנו בית כנסת מאוד מפואר ויפה אשר היה מחולק לשלושה חלקים, בחלק אחד התפללנו בחורף, בחלק השני התפללנו בקיץ, והחלק השלישי שימש כבית מדרש, בית ספר.

לאבי קראו מנשה, אבי עסק במסחר, ולאמי קראו שמחה, שמחה הייתה עקרת בית. לאחים שלי קראו ורדה, נעימה ומואיז, יוסף (אני), ג'קלין, ג'ולייט, אלי, אריה, פנינה, מרדכי, מיכל. ורדה, נעימה ומואיז היו הילדים של אבי מנשה ושל אשתו הראשונה בתיה, אבי התחתן עם בתיה והם הביאו שלושה ילדים, לאחר מכן היא נפטרה…. אבי ואמי התחתנו ונולדו להם שמונה ילדים, אני הבכור.

אני ומשפחתי השתדלנו להיות כמה שיותר קרובים ופתוחים אחד עם השני, בזמנו היה יחסי כבוד מיוחדים להורים ולמבוגרים, כך שלא יכולתי לדבר איתם על הכל, לא כמו שאפשר היום, ההורים שלי היו מעורבים מאוד בחיים שלי, כמעט בכל.

משפחתי הגרעינית

זיכרונות ילדות

עד גיל 10 למדתי בבית ספר יהודי דתי, עברתי לבית ספר פרטי נוצרי בגלל שכאשר משהו לא היה מוצא חן בעיני המורים הם היו נותנים עונשים לילדים או מכים אותם בידיים עם סרגל ברזל. בבית הספר הנוצרי למדתי עד סוף התיכון, המקצועות שלמדנו הם אותם מקצועות שלומדים כיום:  היסטוריה, מתמטיקה, גיאוגרפיה… לא למדנו תנ"ך בגלל שזה היה בית ספר נוצרי. המקצועות שהכי אהבתי בבית ספר היו מתמטיקה והיסטוריה. היחסים של המורים עם התלמידים היו בסדר, היו מורים מוסלמים בבית הספר שלא התייחסו יפה לתלמידים היהודים אך בסופו של דבר קיבלו על הראש. היה לי מורה ממוצא פלסטיני שהתייחס אלינו כיהודים בצורה לא נעימה, אבל אחר כך אני וחבריי לכיתה התלוננו למנהל והוא פיטר אותו מבית הספר.

לא הייתה לנו תלבושת אחידה בבית הספר, לכן, כל אחד לבש כראות עיניו. היו לנו טיולים שנתיים מבית הספר, משחקי כדורגל עם חברים בבית הספר, מדי פעם היו לנו מסיבות. לא היו לנו תנועות נוער אבל היו לנו קבוצות בבית הספר בהם היינו משחקים בכל מיני משחקים יחד. חברים היינו מכירים דרך בית הספר. לי היו חברים יהודים בעיקר, וחלק נוצרים, החברים שלי גרו די קרוב אליי, בשכונה שלי. היינו משחקים ביחד כדורגל, ג'ולות, והיינו ממציאים משחקים לעצמנו. בשעות הפנאי שלי הייתי עושה בעיקר שיעורים ומדי פעם הייתי נפגש עם חברים.

בבית היינו אוכלים כל מיני תבשילים, לא היה לנו מבחר רב של אוכל כמו היום, אבל כן היה לנו גלידות ושוקולדים וסוכריות, כמעט כל מה שיש היום.

בשנת 1949 היה פוגרום בבית הכנסת של הקהילה היהודית בעיר חלב. כילדים יהודים סבלנו מאוד מהתנכלויות של ילדים מוסלמים ונוצרים. אבי, מנשה, נעצר על ידי השלטונות הסורים ועונה קשות בגלל שהוא היה אסיר ציון ופעל רבות לעליית יהודים והגעתם לארץ ישראל משנת 1942 עד 1948.

זיכרונות משנות העשרים

בשנות העשרים שלי הייתי מאזין בעיקר למוזיקה ערבית, כי הרי באתי מארץ שמדברים בה ערבית וזאת הייתה כמעט המוזיקה היחידה שהכרנו, מדי פעם היינו מאזינים למוזיקה בעברית. אמצעי הבידור שלנו היו בעיקר האזנה למוזיקה וריקודים, ואמצעי התקשורת היו בעיקר עיתונים. כשרצינו לתקשר אחד עם השני היינו מתקשרים או מהטלפון הציבורי או מהטלפון הקווי הנמצא בבית.

אהבה ומשפחה

איך הכרתי את סבתא שרה? כשעלינו לישראל שרה ואבא שלה באו לבקר אותנו. אני ושרה התחברנו והתחלנו להכיר אחד את השנייה, כך הפכנו לחברים עד החתונה. שרה ואני התחתנו בשנת 1963, הבאנו את הילדה הבכורה שלנו, איריס, בשנת 1965, לאחר מכן בשנת 1967 הבאנו את הילדה השנייה שלנו, גליה (גלי). בשנת 1969 נולד לנו בן, מנשה (מוני), על שם אבי מנשה, ולבסוף בשנת 1971 הבאנו את בת הזקונים שלנו, איילה שנקראה על שם אמה של שרה אישתי.

יש לנו 18 נכדים. וכן יש לנו 13 נינים.

משפחתנו

עם המשפחה

חפץ שעובר מדור לדור במשפחה

למשפחתי, משפחת כהן, יש מגילת אסתר עשויה מעור שעוברת מדור לדור משנת 1905 ועד היום. המגילה הייתה שייכת לסבא של אבא שלי – סבא מרדכי כהן. כאשר הוא נפטר המגילה עברה לאבי – מנשה כהן. אבא שלי הגיע לארץ ישראל, היה כאן חודש ונפטר בשנת 1959.

כאשר הוא נפטר המגילה עברה לבנו – מואיז. כאשר מואיז נפטר המגילה עברה לבנו הבכור מנשה כהן. בכל חג פורים היינו קוראים במגילה בבית הכנסת.

המגילה שעוברת מדור לדור

הזוית האישית

דורון: אני מאוד נהניתי לעבוד עם סבי על התיעוד, למדתי עליו ועל משפחתי המון דברים חדשים שלא ידעתי לפני כן. היה לי מאוד מעניין לשמוע על הסיפור שלו.

סבא יוסף: היה לי מאוד כיף לעבוד עם הנכדה שלי על התיעוד הזה. כאשר היא שאלה את השאלות והקשיבה לסיפור שלי היה לי נעים ומהנה לספר לה.