מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה היין (בת לסימה ואברהם קורצמן ז"ל. נולדתי בקפריסין במחנה מעצר בית חולים צבאי בניקוסיה. הורי הכירו לאחר מלחמת העולם ה2 בפולניה. במלחמת העולם השנייה אימי התחבאה בארצות חבר העמים. אחיה הקטן, שייקה גורינביין  גוייס למלחמה מטעם הרוסים ונפצע ביום האחרון למלחמה. הוא כתב לה וביקש שתחכה לו על מנת שיחזרו ביחד לעיר הולדתם, על יד קייב, עירה קטנה בשם אוסטרוג. אימי חיכתה לו ועברו רכבות ועוד רכבות אך הוא לא הגיע. לבסוף החליטה לעלות לרכבת לבדה. הגיעה לפולין . בפולין נפגשה עם שליחים מהארץ שעזרו לה וליהודים שניצלו מתופת השואה לעלות לארץ. במסגרת זו הכירה את אבי.  הם התאהבו התחתנו . בהמשך  בעזרת הסוכנות היהודית לא"י הוחלט לבצע עלייה לארץ  בדרך בילתי לגאלית.

ב-1947 היהודים העולים  יצאו לדרך בלבוש שהיה עליהם ותיק יד כדי שיראו כקבוצת מטיילים . ביום הלכו ברגל לפעמים הסיעו אותם במשאיות מכוסות בברזנטים ובלילות חצו גבולות. אימי הייתה בהריון איתי. הם הגיעו לאיטליה ושם נשארו זמן מסוים. ובבוא הזמן בלילה העבירו אותם בסירות לאונית מסע איטלקית ישנה  "אגה אוריטה". לימים נרכשה ע"י אנשי המוסד לעליה ב' ונקראה "מורדי הגטאות". הם יצאנו לדרך לכיוון א"י. כאשר האוניה הגיעה לנמל חיפה האנגלים ששלטו בארץ , לקחו בשבי את האוניה ואת כל העולים הבלתי לגאלים והעבירו אותם  לקפריסין, למחנות המעצר.

כאשר הייתי בת 3 חודשים העלו אותנו לארץ בתאריך:  28/11/1947

האונייה בה הפלגנו  נקראה בשם  "אישון ויגור"  הידועה כאוניית התינוקות. בקפריסין בין השנים 1946-1948 נולדו כ- 2000 תינוקות.

לאחרונה נערך מסע לקפריסין במלאות 70 שנה למחנות המעצר, שבו השתתפתי. המסע מאוד מאוד מרגש  וסגירת מעגל, אומנם חסרים הרבה חלקים בפאזל. הוריי לא הרבו לספר לספר על התלאות שעברו. המסע הזה נערך בזכות אדם יקר בשם ד"ר יעקב ניר שחשב על הרעיון. הרעיון קרם עור וגידים ויצא אל הפועל. זה המקום להודות  לד"ר יעקב ניר.

בארץ, להורי היו קשים רבים במהלך הקליטה. המקצוע של אבי היה סוחר פרוות(פרוון) בפולניה. בישראל לא היה צורך בפרוות. לכן הוא עבד בכל עבודה שהציעו לו. אימי הייתה במקצועה תופרת ועבדה בתפירה ובעבודות נוספות. באותם ימים קנדה פרסמה הצעת עבודה לחוטבי עצים ולכל מי שמעניין להרשם  לחוזה לחמש  שנים. ההבטחה היתה כי בתום חמש שנים כל הנרשם  יקבל  אזרחות קנדית, או יוכל לנסוע לכל מקום בעולם. ההורים שלי החליטו ללכת על זה ונרשמו. גולדה מאיר שהייתה אז שרת העבודה,  הצהירה שאין בעיה כול מי שמעונין יכול לנסוע אבל שיחזיר את סל הקליטה.

סל הקליטה כולל: 2 מיטות ברזל מיטת תינוק 3 מזרוני קש 3 שמיכות צמר שולחן קטן 2 כסאות וסכום מסוים של כסף את הציוד המפורט, היה להם להחזיר.

הוריי לא יכלו להחזיר את הכסף ו לכן הכל יתבטל והם נשארו במדינת ישראל. והחיים היו מאוד קשים בעיקר מבחינה כלכלית. הוריי היו אנשים צנועים מאוד ורחבי לב. זזכור לי שאימי נהגה לחלק חלק מהמזון שרכשה במכולת, לשכנים העניים. לאחר שאבי נפטר, בימי השבעה נודע לי, שהוא נהג ללכת למחלקת הרווחה ברמת השרון. קיבל מהם מידע על אנשים קשיי יום. הוא נהג לעזור להם ולרכוש עבורם מוצרים. למרות שהוריי היו קשיי יום. הם התחלקו עם המועט שהיה להם.

גויסתי לצבא עברתי טירונות וקורס פקידות אפסניות. בסיום הקורס הוצבתי בבסיס הקבוע. כאשר הגעתי לבסיס הייתה בעיה במרכזיה ושיבצו אותי באופן זמני במרכזיה.

המסר שלי לדורות הבאים הוא: אני רוצה שהדורות הצעירים והמשכם יזכרו את הקשיים והסבל שהסבים של ההורים שלהם עברו כדי להגיע לא"י.

הזוית האישית

סבתא טובה: חוית הכתיבה היתה מאוד מרגשת והמחשבה שנכדי ילמדו מהסיפור רבות על עברי. אייל: אני למדתי שלמרות שהחיים קשים צריך לעזור למי שקשה לו יותר.