מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה סעידיאן נולדתי בשנת 1954 בטהרן שבפרס. לאימא בתיה ואבא משה. אימא עבדה בתור בנקאית ותופרת בפרס לשם כלכלה. אבא עבד בתור סוחר שטיחים שהיה יוצא לערים רחוקות וחוזר בערב פעם בחודש. כשנולדתי אבא שלי לא היה בקרבתי, שבוע לפני הלידה, אמי חלמה על מלכת פרס אשתו של המלך לכן אימא החליטה לקרוא לי סלטנה שזה סולטן = מלכה.

חג החנוכה בפרס

בפרס נהגנו להכין שני מתכונים עיקריים שאיפיינו את היהדות הפרסית: חלואה – החלוואה זה מאכל המורכב מקמח ושמן שטוגנו יחד לתערובת שחומה ולהם התווסף סירופ ריחני ומיוחד של מים, סוכר, זעפרן ומי ורדים.  כשחגגנו את חג החנוכה, היינו צריכים להסתיר את הזהות היהודית שלנו, אז לא הדליקו נרות.

מעלייה לתקומה

בסמוך לשנת 1964 החלו הגבלות והצקות לעם היהודי בפרס, עד כדי כך שחששנו לצאת מביתנו בזהות יהודית ולהראות אורח חיים דתי בביתנו. המשטר היה מתנכל ביד קשה לכול זהות יהודית. היו מטילים עלינו מיסים גבוהים, מתנכלים לנו ברחובות העיר טהרן, לא מכניסים אותנו לחניות של הסוחרים המקומים, היה אסור לנו לצאת לרחובות אחרי רדת החשיכה. העבודה והפרנסה הלכו ונהיו יותר קשים מאוד. זו הסיבה העיקרית לעלייה שלנו לארץ.

 המגש המיוחד שעובר בירושה במשפחה

לאבא שלי היה מגש גדול, שאותו הוא קיבל מאבא שלו בירושה. היינו מאוד קשורים למגש כזה. כשרצינו לעלות לארץ איפשרו לנו לקחת מספר פריטים מוגבל שהרשו לנו לקחת איתנו, רצינו לקחת את המגש האהוב עח אבי, אבל אנשי ביטחון שדה התעופה לא הירשו בשום אופן, לאחר שוחד קל עד בינוני ומאמצים מרובים, הרשו לנו לקחת אותו איתנו, מאוד שמחנו. עד היום המגש נמצא אצלי והוא משמש אותנו באירועים ושמחות ואנו נזכרים בסבא שלי.

כשהגענו לארץ ישראל הרגשנו הקלה, שמחה וחיבור ליהדות שנכפה עלינו להסתירה בפרס, אך עם זאת הרגשתי געגוע לבית בו גדלתי. משדה התעופה נלקחנו באוטובוסים אל מתחמי קליטת העולים ומשם שיכנו אותנו במתחם דיור לעולה בנתניה כיום קריית נורדאו.

כשהגענו למתחם הקליטה קיבלנו צריף מפח אותו חלקנו עם ארבעה משפחות נוספות. היה צפוף מאוד, קר ובלי פרטיות בכלל. גם השירותים והמקלחות היו משותפים עם עוד חמישה צריפים נוספים. אבא ואימא שלי כאבו את המצב שנמשך מספר שנים. ההורים שלי ניסו ככל יכולתם להשיג עבודה על מנת לאפשר לנו לגדול בתנאים טובים יותר. רבים ממקומות התעסוקה לא העסיקו אותם, עקב אי ידיעת השפה העברית. לבסוףהם נאלצו לעבוד בניקיון של בנייני מגורים והפרנסה הייתה קשה.

הזוית האישית

יאיר הרוש: זכיתי להכיר סיפורים שלא ידעתי עלייה בכלל וגם לא הייתי יודע אני ממש מתרגש מהתוכן ומהמסר של הסיפורים, אוהב אותה מאוד