מאגר סיפורי מורשת

שלום. שמי חנה מיארה, כיום אני בת 69, נולדתי בשנת 1951 בעיר קזבלנקה שבמרוקו.

עליתי לארץ בגיל שנתיים, בשנת 1953. שמי באותה תקופה, לפני הנישואים, היה חנה לוי, חנה – על שם סבתי ולוי – מאבא שלי, אשר נמנה על שבט הלויים. יש לי 11 אחים ואחיות, אני במקום התשיעי. תמיד התייחסו אליי כאל חלק מהילדים הקטנים.

כשעלינו לארץ, אני ומשפחתי, גרנו בדירה בבית שאן. למדתי בבית ספר יסודי כמה שנים, ובהמשך למדתי בבית ספר תיכון במשך ארבע שנים. אף פעם לא אשכח את המשחקים ששיחקנו כשהיינו ילדים: שיחקנו בחמש אבנים, מאוד אהבתי את זה ובתור אימא היה לי חשוב ללמד את הילדים שלי את המשחקים ששיחקנו אנחנו שהיינו צעירים.

היו לי גם רגעים עצובים. לדוגמא, המוות של האחים שלי. את בעלי אבי מיארה פגשתי בטיול במגדל העמק, התחתנו בשנת 1970. הייתה חתונה גדולה ושמחה: כולם רקדו, שרו, צחקו ונהנו. אחרי שנה הבאתי לעולם את בתי הבכורה מאיה ואחר כך הבאתי עוד שני ילדים – את שי ואלעד.

הפעם הראשונה שלי בטיסה הייתה בגיל ארבעים ללונדון. שלחו אותי מהעבודה, הייתי אז עיתונאית. הפעם השנייה בה טסתי לחו"ל הייתה עם ילדיי מאיה ואלעד לטורקיה, היה כל כך כיף. כמה שנים אחרי זה הילדים שלי התחתנו והולידו ילדים משלהם ונהייתי סבתא, ועכשיו הנכדה שלי ביקשה ממני לכתוב איתה את התיעוד הזה של חיי.

הזוית האישית

אביה: החוויה שלי מהסיפור היא שנהניתי מאוד לעשות את התכנית הזאת עם סבתא שלי, לדעת על הילדות שלה ולתעד את סיפורה במאגר המורשת.