מאגר סיפורי מורשת

חנה נולדה בקזבלנקה, מרוקו, לפני 86 שנה לסיטנה ואשר. היא הילדה הרביעית מתוך תשעה אחים ואחיות, ומנישואים אחרים של אביה עם אישה אחרת יש לה עשרה אחים נוספים. משפחתה של אימא שלה הגיעה מקזבלנקה, מאבא שהיה מוכר בקר אמיד שהעלה את המעמד המשפחתי. אימא שלה הייתה חירשת, אבל למרות זאת אביה, בחור במעמד בינוני שהגיע ממרקש (עיר במרוקו), התאהב בה והתחתן איתה.

חנה עבדה בחופשים אפילו כילדה, בתפירה לילדים של מלך מרוקו. לפני שחנה עלתה לארץ, משפחתה עשתה מסיבת פרידה. למסיבה הגיעו אחיה ואחיותיה, דודים ודודות והוריה.

הפלגה מקזבלנקה למרסי

בדצמבר בשנת 1950 הפליגה חנה ללא משפחתה מקזבלנקה אל מרסי שבצרפת בעזרת עליית הנוער. המחנה שהורידו אותם בו היה עם גרמנים. היא שהתה במחנה הזה 15 יום עד שהעלו אותם על אונייה אל הארץ. היא מספרת שבמחנה לא היה כמעט אוכל: נתנו להם לאכול לחם ומרק. יום אחד סיפרו להם שיהיו דגים לארוחת ערב, וחנה התרגשה בגלל שאהבה דגים ונהגה לאכול אותם הרבה בבית. כשהגיעה ארוחת הערב מסתבר שדיברו על מרק דגים..

בתחילת ינואר בשנת 1951 היא עלתה ממרסי אל חיפה. הם שהו שם במחנה אנגלי ליד בית העלמין. הם לא קיבלו גם שם הרבה לאכול: פרוסת לחם, כמה זיתים וכוס תה. היא עלתה לארץ עם מזוודת סוכר שאבא שלה הביא לה כי חשש שלא יהיה בארץ שום דבר, בעזרת מכירת הסוכר היא השיגה כסף וגם קנתה לעצמה פיתה ענקית בפעם הבאה שיצאה לעיר.

השהייה בארץ

חנה הובאה על ידי עליית הנוער אל קיבוץ הזורע, שבו הם יצאו לעבוד עבודה פיזית ולאחר העבודה למדו. היא התחילה ללמוד עברית רק לאחר שהתחתנה עם בעלה. בגיל 17 נשלחה לצבא, שם שלחו אותה אל קיבוץ כרמיה אשר נמצא בדרום, בין אשקלון לרצועת עזה, שם הכירה את בעלה נחמיה.

נחמיה הקים את הקיבוץ ועבד כנהג, קודם עבד בחקלאות ורפת. רצו שהוא יעבוד בעבודות חוץ ולכן לקחו אותו לבנות את המוביל הארצי (צינור המים הראשי מאילת אל ראש העין). כל הכסף שהרוויח מהעבודה הזאת הלך אל הקיבוץ. נחמיה היה בקיבוץ למשך 14 שנה וחנה למשך שבע שנים. בסופו של דבר שניהם עזבו את הקיבוץ עם 50 לירות שהקיבוץ נתן להם. שניהם יצאו למצוא עבודה. היא עבדה בבית ספר במושב הודיה ולאחר שנה טסו לצרפת אל הוריו של נחמיה שהתגוררו שם. הם קיבלו דירה מהוריו בה גרו עם שתי בנותיהם – מיכל ודליה שנולדו בארץ. בצרפת נולד הבן השלישי שלהם, אילן. הגדולה סיימה את התיכון בצרפת, קיבלה מלגה ועשתה דוקטורט בצרפת.

לאחר 12 שנה שהתגוררו בצרפת הם חזרו לארץ וקנו דירה בבת ים. היא עשתה כמה עבודות, כולל חנות של דברי כסף ואופנה מזרחית שם עבדה שלוש שנים, חנות בגדי עור, ובמשך 19 שנה תפירת חזיות יקרות שמחירן נע בין 600 עד  1000 שקלים.

בשנת 1995 עברו היא ובעלה אל שוהם בעקבות בתם השנייה, שעד היום מתגוררת בשוהם.

שאר משפחתה של חנה עלתה לארץ בשנת 1956, שש שנים לאחר שהיא עלתה, אביה חלה מאד ונפטר לפני שהספיק לעלות לארץ. נשארה לחנה תמונה אחת של המשפחה שלה, מכיוון שהשאר אבדו במהלך המסע.

הזוית האישית

יהב תיעדה את הסיפור של חנה חזן בשנת תשפ"א, שנת הקורונה, הן התגברו יחד עם כל הקשיים של קשר מרוחק ותיעדו את סיפורה במאגר המורשת.