מאגר סיפורי מורשת

דליה ואני הכרנו בגיל 16 כאשר הגענו עם המכון למדריכי חו"ל לשנה בארץ. כשחזרנו כבר היינו זוג. התחתנו ונולדו לנו שתי בנות. למדנו פסיכולוגיה לתואר ראשון ושני, היינו פעילים מאוד גם בקהילה וגם בתנועה פוליטית של השמאל הסוציאליסטי של ארגנטינה.

אני ודליה אשתי ז"ל 

בשנת 1976 היתה בארגנטינה הפיכה צבאית, כלומר מצב שבו ראשי הצבא משתלטים על השלטון. משטר כזה הוא דיקטטורה שבה אין יותר זכויות אדם או דמוקרטיה. בגלל שהשלטון הצבאי רצה לשמור על השליטה שלו, אז הוא איים על אנשים כמוני וכמו אשתי בגלל שלמדו באוניברסיטה הארגנטינית והיינו פעילים פוליטית. נוצר מצב שבו אנשים החלו להחטף ולהעלם מסביבנו. זה נשמע מוזר, אבל זו היתה המציאות של החיים שלנו. הבנו שאם אנשים קרובים לנו נעלמים, הרי שאנחנו גם בסכנה. פחדנו מאוד שיום אחד תבוא המשטרה או הצבא ויעצרו אותנו. מסביבנו עזבו כל הצוות של הפרופסורים מהפקולטה לארצות שונות כמו מקסיקו וספרד.

לנו היהודים הייתה האפשרות הטובה לעלות לארץ ישראל. התלבטנו והחלטו לעשות עלייה לארץ כי זו הייתה לנו האופציה המועדפת מבין האפשרות. ברור היה לנו שלהשאר בארגנטינה אנחנו לא יכולים. את ההחלטה קבלנו אחרי לילה שבו עצרו צעיר ממש בכניסה לבניין שלנו והרגשנו את האיום הופך מוחשי יותר ויותר. תוך שלושה חודשים מרגע ההחלטה, ותוך שאנחנו שומרים על ההחלטה בסוד מכל הסביבה (רק המשפחה הקרובה ידעה) עזבנו את ארגנטינה עם הבנות, לילה ודניאלה היו בנות 8 ו-6.

העזיבה של ארגנטינה הייתה מאוד עצובה. עזבנו את בואנוס איירס, עיר בה חיה כל המשפחה שלנו, כל החברים שלנו, העבודה שלנו והשייכות שלנו עד אז. בשדה התעופה היה מתח גדול כי מאוד פחדנו שכאשר יראו את השמות שלנו בדלפק היציאה, יעצרו אותנו, דבר אשר קרה לרבים אחרים. למזלינו זה לא קרה והצלחנו לעלות על המטוס. המשפחה סיפרה לנו שכולם בשדה התעופה עמדו שם בחשש גדול, עד שראו את המטוס ממריא והרגישו הקלה גדולה שגרמה לבכי גדול.

הגענו לארץ בערב יום העצמאות, באפריל 1977. את פנינו קבלו בשדה התעופה הרבה עובדים של הסוכנות היהודית, וגם חברים ארגנטינאים שלנו שעלו לארץ עוד לפנינו. בגלל התאריך המיוחד חלקו שם לעולים ובמיוחד לבנות ממתקים ובלונים. משם לקחו אותנו ישר לירושלים למרכז קליטה בשם "בית גיורא". שם חיינו במשך חצי שנה וחיכינו לסיום הבניה של הדירה שקנינו מיד כשהגענו לכאן. מיד אחרי שהגענו (אחרי כמה ימים) הבנות כבר הלכו לבית ספר ולגן בשכונה. מה ששימח והיה הפתעה גדולה הוא שהמנהלת הגב' תמר שי, שהיתה המנהלת של בית הספר היהודי בבואנוס איירס (במסגרת שליחות שלה) היתה חזרה לארץ וניהלה בדיוק את בית הספר שהבת הגדולה שלנו התחילה ללמוד בו כך שהמנהלת הכירה אותנו וזו היתה הקלה גדולה. אחרי חצי שנה עברנו לדירה מאוד יפה חדשה שבנו בקריית יובל, ואנחנו השתלבנו בעבודה.

אני יכול להגיד שלמרות הנסיבות הקשות שבגללן עלינו לארץ, תמיד שמחנו על הבחירה בישראל, והרגשנו שהשתלבנו גם אנחנו וגם הבנות שלנו בצורה מאוד מאוד טובה ויחסית קלה. תמיד שמרנו על קשר מצוין עם המשפחה שלנו בארגנטינה ועד היום אנחנו משתדלים להפגש כמה שיותר, למרות המרחק.

סיפור החיים שלי רק מחזק לי עד כמה משטר חופשי ודמוקרטי שמאפשר זכות חופשית לחיים ולביטוי, הם תנאי בסיסי לחיים טובים, וכמה אנחנו אף פעם לא צריכים לקחת את מה שיש כמובן מאליו אלא תמיד לשמור על הדמוקרטיה ולהאבק עליה.

הזוית האישית

שחר: היה ממש כיף ללמוד עוד על סיפור העלייה של סבא