מאגר סיפורי מורשת

העלייה של סבתא אלינה בשנת 1961 מרומניה לישראל. 

סבתא אלינה נולדה ב-1951 לסוזט וסיגי. באותם שנים, רומניה הייתה מדינה קומוניסטית שלא אפשרה לאזרחיה לעלות לישראל. על מנת לעלות לישראל היו צריכים להגיש בקשה מיוחדת לממשלה. סבי וסבתי קבלו את האישור מיד. בגלל שאבי היה מהנדס לא אישרו לו את העלייה.

את הבקשה לעלייה הגיש אבי בשנת 1951 ובקשתו אושרה לו בשנת 1961.

את סיפור העלייה אחלק לשלושה חלקים:

1.      השנים שקדמו לעלייה

2.      העלייה

3.      ההתאקלמות לאחר העלייה

לפני העלייה

הייתה לי ילדות מאושרת. הורי היו אקדמאים והמצב הכלכלי היה טוב. לא סיפרו לי כלל שאנחנו יהודים, על מנת לא לעשות אותי שונה מאחרים. ברומניה שלט משטר קומוניסטי. כולם השתייכו למשטר הקומוניסטי. בבית לא הקפידו על חגי ישראל. לא הרגשתי שונה מאחרים, לא הרגשתי שום אנטישמיות.

פעם יחידה ששמעתי את המילה "יהודייה" הייתה כאשר ילדה צעקה על יהודייה, הרגשתי שזאת אמורה להיות קללה אבל לא הבנתי אותה וצעקתי לה חזרה "את יהודייה".

בכתה  ג',  העבירו את הילדים טקס השתייכות למפלגה הקומוניסטית. הרגשתי גאווה גדולה בעת הטקס, קיבלנו עניבה אדומה שמאד הייתי גאה בה. היה לנו בית גדול, עם פרוזדור מאד ארוך. לאורך הפרוזדור היו שני חדרים ופתאום הוכנסה משפחה זרה לגור בהם. הם חלקו אתנו את המטבח. הייתי קטנה ולא התייחסתי לזה כדבר מוזר. רק שנים אחרי זה הסבירו לי שהמדינה חייבה את הורי להכניס משפחה נוספת בגלל גודל הבית. החיים התרבותיים של המשפחה היו מאד אינטנסיביים: השתתפנו בחוגים, צפינו בסרטים, יצאנו  לטיולים. רק לאחר שנים סיפרו לי הורי שהכול היה למראית עין: הורי לא הורשו להחזיק רכוש לא להביע דעה לא להשתייך לשום דת.

העלייה

בשנת 1961 היינו בחופשת קיץ. נסענו כל המשפחה לחוף הים השחור. קיבלנו מברק מסבא וסבתא שלי מצד אבא, במברק היה כתוב שאישרו לנו לעלות לארץ ישראל. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על המקום הזה. לא הבנתי בכלל מה קורה. האישור כלל הוראה שתוך שבוע נהיה על אנייה בדרך לישראל. ההמשך זכור לי כטירוף.

כאשר הגשנו את הבקשה לעלייה בשנת 1951 הם אישרו להורים של אמי לעלות ולנו לא.

הפעם אישור העלייה היה לנו ולהורים של אבי. הבית שלנו הולאם והפך לרכוש המדינה, אבל, כדי להעביר את הבית למדינה, הורי היו צריכים לצבוע ולתקן הכול בבית. היה לנו מותר, לקחת אתנו רכוש במשקל של 70 קילוגרם לאדם. חילקנו את כל תכולת הבית לאנשים שנשארו ברומניה. אבי ואמי היו צריכים לעבור טקס משפיל של פרישה מהמפלגה.

תוך שבוע, עברתי מהפך נוראי ממצב שהכול ברור, מתוכנן, מובן ויציב לחוסר ודאות מוחלט.

תוך שבוע הפסדתי את כל המוכר והבטוח!

לא זכיתי להרבה הסברים מהוריי, משום שהם היו טרודים באין סוף החלטות שהם היו צריכים לקבל. על מנת להגיע לנמל, נדרשנו  לנסוע ברכבת במשך שש שעות.

תוכלו לדמיין שישה אנשים עם שש מזוודות והמון שקיות אוכל לדרך. חלק מהאוכל התקלקל ואבי זרקו בדרך. כל הזמן שמרנו שלא נלך לאיבוד אחד מהשני ולא נאבד את המזוודות.

שטנו באנייה לאיסטנבול שבטורקיה. היינו שישה אנשים: סבא וסבתא, אמא, אבא, אחותי בת ה- 6 ואני. כל רכושנו עלי אדמות היה במזוודות שלנו. בשביל כולנו זה היה השייט הראשון.

מה שזכור לי, זה מצב של לחץ פחד מהלא נודע בליל של שפות. באיסטנבול איכסנו אותנו במלון הממוקם בשוק. אי אפשר לתאר את ההרגשה שהרגשנו  כאשר הגענו למלון. בליל של שפות ושל ריחות אנשים במראה חיצוני שלא הכרנו. הריח ששלט בכל, היה ריח של שתן. היינו צריכים להישאר  שם שבוע ולהמשיך לארץ. אבי ממש התחנן למצוא לנו טיסה אחרת מוקדמת יותר. סבא שלי שידע אידיש חשב שזאת עברית ניסה לדבר במקום אבי עם אנשי העלייה- שכמובן לא הבינו אותו. סוף סוף מצאו לנו טיסה מידית לישראל. אני לא חושבת שיש אדם שיכול להבין מה אני עברתי בשבוע. ממצב מוכר לחיסול הבית לחלוקת כל צעצועי, ספריי, מיטתי ובגדיי לאנשים זרים. שיט ראשון, טיסה ראשונה, התקלות ראשונה בשפות ומראה אנשים שונים ממה שהכרתי, והגרוע ביותר שהרגשתי שהורי במצב דומה לשלי אבל הרבה יותר גרוע ממני כי הייתה עליהם אחריות עלינו וגם על סבא וסבתא.

הגענו לארץ

כפי שכבר כתבתי, סבתא וסבא שלי מצד אמא עלו כבר בשנת 1951 הם התגוררו בירושלים. סבא שלי היה מנהל אדמיניסטרטיבי של גן החיות התנ"כי בירושלים. כמובן הם קיבלו אותנו באהבה רבה. אחותי ואני הרגשנו על גג העולם כאשר הסתובבנו בגן החיות מדי יום.

אבל החגיגה נגמרה מהר מאוד. חליתי בפוליו והפסקתי ללכת לחצי שנה למזלי הגדול הורי חיסנו אותי ברומניה ולאחר חצי שנה התחלתי שוב ללכת. אבא שלי מצא עבודה כמהנדס בבית חרושת אלקו שיצר שנאים ברמת גן. עברנו לאזור המרכז וקיבלנו מהסוכנות היהודית מגורים במעברת פרדס רובין בגבעת שמואל. הצריף היה מאסבסט שני חדרים ל- 6 נפשות.

אבל אנחנו כילדים חגגנו הגענו למקום שכולם היו כמונו, עולים חדשים.

הדבר הכי טראומתי הראשוני שעברתי שינו לי את השם מאלינה אירנה הפכתי לאילנה. כשהיו קוראים בשמי אפילו לא ידעתי שהכוונה אלי. רק בצבא חזרתי לשמי המקורי – אלינה.

קשה לתאר את השיבוץ שלנו בבית הספר, אותי הקפיצו כתה היות וברומניה מתחילים בית ספר בגיל 7 ובארץ התחילו בגיל 6. לא היה שום בעיה עם זה היות ועברית לא ידעתי ובחשבון התאמתי מצוין לכתה שנבחרה. הייתי בהלם גמור הכל היה שונה. דיברו חופשית עם המורים וקראו להם בשמם דבר שלא היה קיים ברומניה. באתי מרומניה שתלבושת אחידה הייתה חובה ומאד מיוחדת הגענו לבית ספר שכל אחד לבש מה שרצה. הבגדים שלמו כעולים חדשים היו מאד שונים וזה גרם לנו לאי נעימות. הכתב היה שונה גם מימין לשמאל בניגוד לכתב שהיינו רגילים משמאל לימין. אפילו פתיחת הספרים והמחברות היה הפוך למה שהיינו רגילים. הרגשנו כמו קופים בגן החיות כולם הסתכלו עלינו. לא הבנו מילה.

הרגשנו נוח רק כאשר חזרנו למעברה למרות הצפיפות וחוסר הנוחות. כולנו היינו שווים כולנו היינו שם דומים כולנו היינו חסרי רכוש. בשביל ההורים היום אני מבינה כמה זה היה טראומתי. חוסר הביטחון הכלכלי הצפיפות חוסר היכולת לתקשר עם המשרדים הרלוונטיים חיפוש עבודה בטח היה להם קשה מאד. אבל אנחנו הילדים חגגנו. להורים לא היה זמן וראש בשבילנו. ואנחנו ממש גרנו בחוץ בפרדסים. לאט לאט הסתגלנו לחיים החדשים. היה קל מאוד לשנות את צורת הלבוש לבשנו כמו כולם עכשיו מכנס קצר חולצת טריקו וסנדלים. לגבי הכתב הקריאה והדיבור לקח הרבה מאוד עד שסיגלנו את זה, ההורים שלי היו מזועזעים מצורת החינוך בארץ מהמתירנות בבתי הספר, למרות המצב הכלכלי הקשה הורי וכל חבריהם העבירו אותנו לבית הספר האנגלי-סקוטי ביפו שהיה ידוע בחינוך נוקשה כמו שהיה נהוג ברומניה. זה עלה הרבה מאד כסף והקשה על הורי.

תארו לכם איך אנחנו הילדים הרגשנו סוף סוף התחלנו להסתגל לבתי הספר בארץ ושוב מעבירים אותנו. שוב חינוך נוקשה תלבושת אחידה שוב שפה כתב דיבור בשפה שונה – אנגלית. אבל ההורים חשבו שכך הם מצילים אותנו מחינוך חופשי מדי. היות ובבית הספר הסקוטי לא היה בגרות מוכרת בארץ העבירו אותנו לתיכון רגיל כאשר הגענו לגיל המתאים. עליתי בגיל 10 עברתי לתיכון בגיל 14, תוך 4 שנים עברתי הרבה תהפוכות:

הספקתי ללמוד קרוא כתוב ודיבור בעברית ואנגלית.

הספקתי ללמוד איך מתלבשים ומתנהגים בישראל.

הספקתי להירשם לתנועה.

התחלתי להרגיש בישראל- בבית.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".