מאגר סיפורי מורשת

סבתי נולדה בעיראק בעיר בגדד בשנת 1947, והיא השלישית במשפחה בת חמישה ילדים.

משפחתה התגוררה בסביבה שרובה היתה סביבה יהודית. הבית היה גדול עם חצר פנימית. מסביב לחצר היו חדרים גדולים עם מקלחת וגג, אחד החדרים הגדולים שימש כמחסן. בקיץ כשהיה חם, ישנו על הגג עם מיטות וכילה. היה מטבח עם תנור מחמר, ופרימוס שהשתמשו בו לבישול. אחד החדרים שימש לבישול וכביסה. במהלך היום הייתה מגיעה כובסת שעזרה במלאכת הכביסה, שהייתה נעשית בחצר הבית. באזור המגורים המשפחה הייתה יכולה לקיים אורח חיים יהודי: היה בית כנסת, אופה יהודי וקצבייה כשרה.

לאביה של סבתי  קראו עזרא, ולאימה קראו שרה. הוריה היו אנשים טובים ופרנסו את משפחתם בכבוד. לעזרא היתה סנדלרייה, בה הוא היה מייצר נעליים ומתקן אותם, ושרה היתה עוזרת לו, במכירה וניהול העסק.

מסיפורה של אימה של סבתי, יהודי עיראק לא חשבו על עזיבה, משום שזו היתה קהילה עשירה, עם שותפות אמתית לתרבות העיראקית. אולם, מיד עם ההכרזה על מדינת ישראל, עיראק שלחה צבא להילחם נגדה, ובעירק התחיל משטר צבאי, ובצדו דיכוי של יהודים, סחיטת כספים, ופיטורים של מאות פקידים בטענות של ריגול. כתוצאה מכך, הקהילה היהודית הייתה בלחץ.

בשנות החמישים, נעשה הסכם עם השלטונות בעיראק, כדי להעלות את היהודים למדינת ישראל. ממשלה חדשה עלתה לשלטון בעיראק, ונתנה לגיטימציה ליציאה של יהודים מהמדינה. קהילה שלמה נרשמה ליציאה, ובתוך מספר חודשים כמעט כולם היו רשומים. נאסר על היהודים לצאת עם רכוש. למהגרים לא נותרו אופציות, שכן אף מדינה לא רצתה לקלוט מהגרים ללא אזרחות וללא רכוש. מדינת ישראל קלטה את מרבית היהודים שעלו לישראל. במבצע שנקרא "עזרא ונחמיה". רבים מאלה שעלו באותו מבצע, עשו זאת ממניעים כלכליים וברחו עם השנים לאנגליה.

בסוף שנות ה 50 החלה העלייה מעיראק לישראל. המוסד הישראלי, בסיוע גורמים בינלאומיים, החל לטפל בעליית יהודי עיראק לארץ. יהודים שעלו לישראל היו חייבים לוותר על רכושם (בית, עסק) ועל אזרחותם.  משפחתה של סבתי עלתה לארץ במרץ 1951,הם  הורשו לקחת רק בגדים חיוניים ביותר שנכנסים למזוודה, זה כל הרכוש שהיה להם כאשר הגיעו לארץ. העלייה לארץ בוצעה על ידי מטוסים ישראליים במסווה של חברת טיסות בריטית, הטיסות בוצעו דרך קפריסין ומשם לישראל. כאמור במרץ 1951 משפחתה הגיעה  לארץ חסרי כל, ונקלטו במחנה עולים בעתלית. זה היה אחד משני המחנות שהוקמו לקליטת העלייה. במחנה עתלית שהינו כשבועיים, שם בוצעו בדיקות רפואיות וקליטה פיזית בארץ. היות ולא היו לנו תעודות לידה מעיראק, האינפורמציה שמסרנו על תאריכי הלידה שלנו, הייתה משוערת ולא מדויקת.

לאחר מכן סבתי ומשפחתה הועברו לגור באוהלים בקיבוץ גניגר, המשפחה מנתה שבע נפשות, אבא אמא וחמישה ילדים, והם התגוררו בשני אוהלים. האחד שימש אותם כמטבח וחדר אוכל והשני לשינה. השירותים היו משותפים, ושימשו מספר משפחות. ליד כל קבוצת אוהלים היה תא שירותים אחד.

האוהלים לא היו מחוברים לחשמל כך שהתאורה  התבססה על פנסים שפעלו על נפט. גם אמצעי בישול לא היו, והבישול התבצע על פרימוסים (פרימוס – מתקן שפועל על נפט ועליו היו מבשלים). המזון הבסיסי  היה: סוכר, שמן, עוף, בשר, חלב ביצים מרגרינה ריבה וטחינה. מזון זה  חולק בהקצבה על בסיס מספר הנפשות במשפחה. לאחר תקופה של כמה חודשים, העבירו אותם להתגורר במעברות בעפולה. המדינה דאגה להם לאוכל ולמחסה, אך התנאים היו קשים מאוד. באותה תקופה, בחורף והיה קר מאוד, ובקיץ היה חם מאוד ובשני המקרים היה קשה לישון.

החששות היו רבים, שלא יהיו להם בתי קבע ולא יהיה להם מספיק אוכל. המדינה חילקה תלושים עבור קניית מזון לפי מספר נפשות. היינו אוספים קרשים בכדי לחמם מים עבור מקלחות, המיטות היו עשויות מברזל, והמזרונים היו עשויים מקש. אך למרות התנאים הדלים, סבתי ומשפחתה שמחו והתרגשו מהעלייה ארצה. לאחר תקופה ארוכה, הממשלה דאגה להם לבתי קבע. בעקבות הקושי שהיה במעברות, היא העבירה אותם להתגורר בבית בעפולה. אביה של סבתי עבד במקורות של מים בקיבוצים, ולכן רצה לגור במקום נגיש לכל אזור הצפון.

סבתי למדה בבית ספר יזרעאל בעפולה, רק תשע כיתות לימוד, מכיוון שהייתה צריכה לעזור להוריה ולמשפחתה, בכלכלת הבית. כל זה, על מנת שיוכלו להמשיך להתפרנס ולהתקיים בכבוד. היא נאלצה לעזוב את לימודיה ולצאת לעבוד בגיל צעיר. היא עבדה בתקופה זו בכמה עבודות: במפעל לסריגים, מפעל טקסטיל לייצור גרביים ובבית חולים.

בשנת 1972, סבתי נישאה לסבי יחזקאל, והם התגוררו בשיכון עובדים בעפולה. זה היה הבניין הראשון שבנו,  לאחר שהעבירו אותם מהמעברות להתגורר בעפולה, ושם גם נולדו להם שלושה בנים ובת. הבכור מביניהם הוא אבי רוני. סבתי גרה בדירה של שלושה חדרים, וארבעת ילדיהם גרו יחד באותו חדר. למרות התנאים הקשים, הם עבדו התפרנסו בכבוד, וחיו בשמחה, באושר ובאהבה, עד עצם היום הזה.

סבתי מסכמת: אני מרוצה ממה שעשיתי בחיים. הצלחתי ללמוד, ולעבוד במקום מכובד. להקים משפחה, עם ילדים מקסימים, והדובדבן הם הנכדים. לשמחתי, הדור החדש, קרי הילדים שלנו, מבקשים מאתנו לספר ולקיים את המנהגים המשפחתיים שלנו, ובעיקר להכין את המאכלים האהובים עליהם. כך שהמסורת ממשיכה, נשמרת, ועוברת לדורות הבאים.

על פי סבתי, המקום הבטוח ביותר עבור היהודים הוא מדינת ישראל, ולכן צריך לשמור עליה. רק כאן במדינת ישראל יש לנו תחושת ביטחון.

הזווית האישית

עדן: חוויתי בעבודתי עם סבתי חוויה מרגשת ומרתקת. התרגשתי לשמוע את סיפור חייה. לא תיארתי שתהיה לי אפשרות לשמוע ולספר את סיפורה המעניין זאת חוויה עצומה והזדמנות אחת יחידה, בעבורי.. לסבתא יעל אני מאחל  לזכות בעוד הרבה שנים בריאות ומאושרות, ומאחל לך להמשיך להיות כמו שאת, נדיבה וטובת לב.

סבתא יעל: המסקנה שלי היא, שזאת הזדמנות שלא תיארתי שתהיה לי. אפשרות לספר את הסיפור שלי, זאת הזדמנות יחידה במינה, ואני רוצה לציין שזה החזיר אותי לתקופה, בה נזכרתי בהתרגשות.