מאגר סיפורי מורשת

ילדותי ובית ההורים

נולדתי בשם, סוהם וכשעליתי לארץ החלפתי את שמי לשם עברי, תקוה. נולדתי בעיראק בעיר עימרה שבה עובר נהר החידקל. עיר שמזכירה מאוד את אילת.

גרנו בסביבה שרובה היתה סביבה יהודית. הבית היה גדול עם חצר פנימית. מסביב לחצר היו חדרים גדולים עם  מקלחת וגג, אחד החדרים הגדולים שימש כמחסן. בקיץ כשהיה חם,ישנו על הגג עם מיטות וכילה. היה מטבח עם תנור מחימר, ופרימוס  שהשתמשו בו לבישול. אחד החדרים שימש לבישול וכביסה. ביום הכביסה היתה מגיעה כובסת ועוזרת למלאכת הכביסה שהיתה נעשית בחצר הבית. בקרבת הבית היה בית כנסת, אופה יהודי וקצב של היהודים.

בעיראק עוברים נהרות הפרת והחידקל והם שימשו עבורנו כים – שאט בערבית.

לאבי קראו יעקב ולאמי תפחה, והיא היתה יפה כמו תפוח, וכשעלתה לארץ הוחלף שמה לזהבה. לאחיותיי קוראים ספירונס, רותי וברטה שנפטרה בגיל 55 ממחלת הסרטן. לאחי קוראים משה ולאח נוסף, האח הקטן קראו אהרון והוא נהרג במלחמת לבנון הראשונה.

אבי היה סנדלר, היו לו 10 עובדים שעבדו במשותף, הפרנסה היתה טובה והאוכל היה בשפע.

בתוך הבית התלבשנו כרגיל, אמי לבשה שמלה, אך כשיצאה מחוץ לבית שמה עליה עבאיה – מן בד שחור ממשי שלובשים מעל הבגדים ומכסה את כל הגוף.

גרנו בשכונה יהודית, מקומות המפגש של היהודים היו אצל חברים, בבית הכנסת או בשמחות כמו חתונות, בריתות, הולדת תינוק או תינוקת. בשכונה גרו גם ערבים, היחסים היו טובים והשכנות נפלאה.

בגדים לרוב תפרנו. הרבה מהמוצרים בעיראק היו מיבאים מאנגליה, קנינו הנעלה והלבשה בעיר.

אני בעירק כשמכריזים על הקמת  המדינה

בעת הכרזת המדינה הייתי בעירק. עד הכרזת המדינה היינו ביחסים טובים עם הערבים.

עם פרוץ מלחמת השחרור החלו היחסים עם הערבים להיות מתוחים, ואווירה של מתח, פחד ורדיפה. הערבים רדפו את היהודים וחיפשו במה להאשים אותם. הערבים היו מחפשים אפילו ניירות הכתובים בעברית, על כל דבר שרצו הם יכלו להאשים ולקחת לבית הסהר.

היה בעיר יהודי עשיר ומוכר, שמו עדס שהיו לו יחסים טובים עם השלטונות. את עדס האשימו בהאשמות רבות, ביניהם שהיה ציוני ובוגד ולבסוף תלו אותו ולקחו את כל הונו.

היה לי בן דוד שהיה עורך דין מוכר בעיר. את שם משפחתו בחר כשם העיר – יצחק אל עמרי על שם העיר עמרה, הוא היה רווק וגר לבד בווילה. בבית הספר בו למדתי הילדים הערבים היו שרים – תלינו את עדס ועכשיו נתלה את יצחק אל עמרי, הם לא ידעו שהוא היה בן הדוד שלי. בגלל זה הפסקתי ללכת לבית הספר.

לצערי, השלטונות עצרו אותו עינו אותו ומצבו היה קשה. המעבר ממעמדו הרם למעמד נחות ולהשפלה היה קשה עבורו, והוא פתח בשביתת רעב.

אבא שלו גר אצלנו בבית והשלטונות באו וחפרו בחצר לחפש נשק וכמובן שלא היה. מאוחר יותר שחררו אותו והוא כבר לא היה אותו בן אדם, פגעו בו מאוד, והשפילו אותו. המשפחה הבריחה אותו לארץ והיה לו קשה להתמודד עם החיים ועם מה שקרה לו. אחרי הפגיעה שספג, בריאותו ניזוקה.

זיכרונות ילדות

החברים היו חברים מאותה שכונה מסביבת הלימודים, בתחילה בעיראק ואחר כך במעברת רחובות. אחר כך התחברתי גם עם מי שגר בעיר כי תמיד הלכתי לתנועות נוער, בעיקר הייתי בגדנ"ע, בפעולות היו שירים וריקודים, למדנו לנגן על חליל וטיילנו.

משחקי הילדות היו חבל, קלאס תופסת, משחקי כדור ומשחקי חברה יחד.

בשעות הפנאי הייתי עם חברים או שהלכתי לפעולות של הגדנ"ע.

בית ספר היה בתוך המעברה, בהתחלה הלימודים היו קשים עד שבכוחות עצמי למדתי את השפה.

הגעתי בגיל 10 והייתי צריכה להשתלב בשפה העברית. לבנים היה יותר קל כי בעירק לימדו את הבנים תורה. היה קשה אבל התגברתי על זה, לא היה מי שיעזור. למדנו בעיקר עברית, חשבון. היחסים עם המורים היו טובים. אני לא חושבת שהיתה משמעת חזקה, היינו ילדים טובים. לא היתה תלבושת אחידה.

לטיולים בעיקר יצאתי במסגרת הגדנ"ע ותנועות נוער. היו מסיבות מדי פעם. אני זוכרת את המדריך לגדנע" בשם אלי.

אהבתי שיעורי זמרה, לא היה חדר אוכל בבית הספר. מה שהיה מועדף עליי היה השוקו שהביאו בקומקום. יחסית לא היו ממתקים ואם היו אז מעט מאוד. אהבתי לצאת לטיולים לשיר ולרקוד.

עולים לארץ

בינואר 1951, עליתי לארץ מבגדד מאהבתי לארץ ישראל. את האהבה לארץ קשה לתאר – היתה שמחה גדולה, למרות התנאים הקשים קבלנו את הכל באהבה כי מאוד רצינו להגיע לארץ ישראל. כל יהודי עירק קמו ועלו לארץ ברגע שהתאפשר להם.

גרנו באוהל גדול, כל המשפחה בתוך אוהל אחד, כך גרנו שנתיים, פעם כשהיה שיטפון במעברה לקחו אותנו לקיבוץ לכמה חודשים,  אחר כך גרנו בצריף במעברה עד 1959, היינו צריכים להתמודד עם החיים. בספטמבר 1956, עברנו לחולון ואני המשכתי לנסוע לעבוד כל יום ברחובות.

אבי נפטר כשהייתי נערה והייתי צריכה לצאת לעבוד בגיל צעיר, לעזור לאמא בפרנסת המשפחה. לא קיבלנו כלום והיינו צריכים להתפרנס בעצמנו. בגיל 14 התחלתי לעבוד עם אחותי (כשאבא שלי נפטר), עבדתי בחקלאות כשהייתי נערה והייתי בתנועת נוער ובגדנ"ע ושם רקדנו ושרנו, הכל קבלנו באהבה ובלי תלונות.

לא היה הרבה מה לאכול אז לפעמים אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר אבל יותר מאוחר היה שפע בארץ ואכלנו מאכלים טעימים כגון: תביט שזה חמין, סלונה, מקלובה, לעדה העירקית יש מאכלים מאוד טעימים.

למרות שהמבוגרים סבלו עם העלייה לארץ ולא התערבבו עם האוכלוסיה הוותיקה, אנחנו כילדים נהנו והרגשנו טוב בארץ.

במעברה לאחר העליה לארץ 1952

בעבודה בבית האריזה ברחובות

בבית ברל עם חברים.

תמונה של מעברת רחובות.

זיכרונות משנות העשרים שלי

המוסיקה שהאזנו לה אז היא בעיקר שירי ארץ ישראל וגם מוסיקה לועזית, אנגלית, איטלקית צרפתית. הזמרים שאהבתי: יהורם גאון, אריק איינשטיין, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אריס סאן ובלועזית : אנריקו מסיאס, שארל אזנבור, אנדי וויליאמס.

כל שנה היה פסטיבל מוסיקה בסאן רמו באיטליה ואהבתי את השירים. ריקודים: טנגו, רומבה, ואלס, טוויסט פאסדובלה ועוד. רקדנו עם חברים לצלילי מוסיקה מתקליטים ובמסיבות הרבה מוסיקת טנגו. אמצעי בידור: זמרים, הגשש החיוור, גשר הירקון החלונות הגבוהים הפרוורים. הבילוי היה ללכת לראת סרט או לרקוד במועדון מטעם המדינה ללא תשלום, ריקודי עם וריקודים סלוניים, וללכת לים.

התקשורת לא היתה טובה, לא היו טלפונים אבל יכולת ללכת לחבר בלי להתקשר ובלי להודיע ופשוט להגיע וזה היה מקובל.

לאחר המעברה עברנו לגור בבית בחולון.

משנת 1964 עבדתי בחברת cbsזו היתה עבודה מאוד מעניינת לבדוק תקליטים בשמיעה שלא יהיה פגמים. בשנת 1969 נישאתי ליוסף ז"ל.

בתמונה מופיעים חוץ ממני ומבעלי, אמי, אחיותי ואחיי ביניהם אהרון

יום החתונה שלי ושל בעלי יוסף ז"ל

בשנת 1970, כבר הייתי אמא. גידלתי את הילדים ואחר כך את הנכדים.

אחי הקטן אהרון

אחי הקטן אהרון, נולד בשנת 1946 והיה עבורי חבר טוב.

כשעלינו ארצה הוא נכנס לגן, הוא היה ילד רציני ואינטליגנטי, ילד טוב, ילד יפה, הכי יפה במשפחה. כשהיה בין 7 או 8 אבא שלי נפטר. היה לו קשה בבית הספר של המעברה ולכן העברנו אותו ללמוד בעיר. הוא סיים בית ספר עממי והמשיך ללמוד בבית ספר למכונאות רכב, אחר כך התגייס לצבא והיה מכונאי.

הוא שירת בצנחנים וכשפרצה המלחמה, היה בשדה הקרב. הוא השתתף במלחמת ששת הימים במלחמת יום כיפור, ובמלחמת לבנון משם לא חזר.

הוא היה נשוי עם שלושה ילדים, כשנפטר הילדה הגדולה שלו היתה בכתה ג'. הילד היה כמעט באותו גיל של אהרון אחי, כשאבא שלי נפטר.

הוא היה בן אדם טוב, אהב את המשפחה ואת המדינה, והיה נגד מלחמה.

מלחמת לבנון הראשונה היתה מלחמת ברירה. למרות הבדל השנים בינינו הוא היה לי כחבר.

בתמונה למטה – אני ואהרון בטיול.

המשפחה שלי לאחר נישואיי

לאחר נישואיי לבעלי יוסף ז"ל (שנפטר בשנת 1999), נולדו לנו שלושה ילדים וששה נכדים. גדלנו את הילדים לתפארת, כולם למדו –

הבן הבכור, משה, למד לתואר שני, ועובד בבנק. שתי הבנות הנוספות שלנו למדו מחשבים.

מיכל, אמא של תומר, למדה מדעי המחשב ואחותה, לימור, למדה קולנוע ומחשבים ועבדה בתכנות.

הנכדים יקרים ללבי בהרבה אהבה, תומר הוא הילד הקטן של מיכל.

תמיד הייתי קשורה לנכדים באהבה גדולה ועזרתי בגידולם.

אנחנו נפגשים בשבתות וחגים ובכל הזדמנות יוצאים לטייל יחד בהרבה הנאה, זו האהבה שלי.

בעלי יוסף היה בפלמ"ח מגיל 16 ואחר כך בצבא, הוא עשה מילואים עד גיל מאוחר ואהב את המדינה.

בתמונה המצורפת – בעלי יוסף פיינה בתפקידו בצבא כאלחוטן מורס.

בתמונה אני, בעלי ושלושת ילדי, התמונה צולמה שנה לפני שבעלי נפטר, בשנת 1998. בעלי נפטר בשנת 1999

ימי עצמאות

משנת 1952 עד 1958  – יום העצמאות היה דבר מאוד מיוחד.

בערב העצמאות היו מופעים וריקודים ובעיקר ריקודי מעגל. הבמה היתה משאית, ועל המשאיות הופיעו ואנחנו רקדנו על יד המשאיות. היו מעגלים מעגלים וכולם רקדו בשמחה.

ביום העצמאות הלכנו לצעדה, היתה צעדה של חיילים וכלי נשק.

היתה במה של מכובדים מהממשלה, ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת, היה מאוד צפוף וכולם היו באים לצעדה. הראו הרבה נשק וחיילים. הצפיפות היתה קשה, כשחזרתי הביתה באוטובוס היה צפוף וכמעט ונפתחו לי הכפתורים בחולצה מהצפיפות, אבל לא היינו מוותרים וכל שנה היינו נוסעים לצעדה היכן שהיתה מתקיימת.

הזוית האישית

תומר: הפרויקט היה ממש כייף. נהניתי לשמוע סיפורים והרגשתי שהקשר בינינו התחזק יותר. סבתא תקווה: נהניתי לעבור על כל העבר שלי ולספר על מהלך חיי.