מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפולין בעיירה וובשיך ב-18.6.1950 בשם יונס על שם בן דוד רחוק שנספה בשואה, ולאחר מכן עוברת ליונה.

שנים ראשונות בפולין

חיי בפולין היו בסך הכול נחמדים. בזמנו פולין הייתה תחת שלטון קומוניסטי בהנהגת גומולקה. חיי היומיום היו פשוטים. בארוחות ערב היינו אוכלים מרק עוף, מרק בורשט, גפילטע פיש. המון שנים הממשלה לא הסכימה להעלות יהודים לארץ ישראל, עד שבשנת 1956 נפתחו השערים ב"עליית גומולקה", והסוכנות היהודית דאגה לעלייה.

הכל התחיל כשהתחלתי להבחין שהוריי התחילו למכור ולחלק את תכולת הבית. כילד לא הבנתי מה פשר הדבר וכששאלתי הוריי אמרו לי שאנחנו עוברים לארץ אחרת ששמה ישראל. זו הייתה יציאה גדולה מפולין יחד עם עוד הרבה מאוד משפחות. כילד לא הבנתי את גודל האירוע. בתור ילד אתה לא מבין למה אורזים דברים פתאום, ונוסעים ברכבת לאיטליה במשך שלושה שבועות, ואחר כך מפליגים באנייה עד שמגיעים לארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל

ביום בהיר אחד בשנת 1957 עלינו על רכבת לאיטליה ונשארנו באכסנייה. לאחר עשרה ימים עלינו על אנייה, שהפליגה מאיטליה לחיפה. ההפלגה ארכה שלושה שבועות, ולא היה קל. המזון היה שונה, בפעם הראשונה בחיי נתקלתי בבננות וזיתים.

באחד הימים במהלך ההפלגה הייתה סערה מאוד חזקה במשך כמה שעות והאנייה היטלטלה מצד לצד, וביקשו מאיתנו לעבור מצד לצד בהתאם לזווית של האנייה, כדי שהיא לא תתהפך. לבסוף הגענו לחיפה והסוכנות היהודית העמיסה אותנו על משאיות, שפיזרו אותנו בכל הארץ. את המשפחה שלי הורידו "באבן יהודה", שם קיבלנו אוהל, וגרנו בו במשך חודש.

חשוב לי לציין, שההורים שלי היו ניצולי שואה, והיה להם רצון עז לעלות לארץ ישראל. אף אחד אחר מהמשפחה לא שרד, לא אחים, לא דודים, אין לי אפילו תמונה של סבא שלי, משני הצדדים. אני האח האמצעי מתוך שלושה אחים. הייתי ביחסים יותר טובים עם אחי הקטן מאשר עם אחותי.

תחילת הדרך במעברה

הגענו למעברה באבן יהודה בשנת 1957. לא היו מים או חשמל. היו צריפים מאסבסט. ואבא שלי בנה את הצריפים יחד עמי. לא הייתי בגן ילדים בפולין אבל בארץ כן הייתי. בבית ספר היסודי בכיתה א' הייתה גם זו שתהפוך בהמשך לאשתי. גדלנו תמיד באותה שכונה.

אהבתי לשחק כדורגל ולאכול את האוכל של אמי, בעיקר קרפלך ומרק עוף. למדנו בבית הספר "בכר" באבן יהודה. לבית הספר היינו הולכים ברגל, מרחק של שלושה קילומטר לכל כיוון דרך חול טובעני. רוב היום היינו פשוט לבד, ההורים היו עובדים מהבוקר עד הערב. לא היה רדיו. היה מכשיר בשם טרנזיסטור, והיינו מאזינים לתסכיתים.

במשך תקופה קצרה הייתי בתנועת נוער הצופים, ולאחר מכן עברתי לתנועת הנוער העובד. היינו משחקים דוקים, שבע אבנים, מחבואים וגם כדורעף וטניס שולחן במועדון של ההסתדרות.

אחרי בית הספר היסודי עברתי לבית הספר "נעורים", שבו למדתי שרטוט ונגרות.

התחלתי לצאת עם אשתי בכיתה ה' ומאז נשארנו ביחד.

הדבר הכי עצוב שקרה לי היה כשאבי נפטר לפני 20 שנה בערך.

הייתי עובד בבית הספר הדסים כנגר עד הצבא.

שירות צבאי

בצבא הייתי נהג בחטיבה 7. עברתי את מלחמת יום הכיפורים, שהייתה מלחמה מאוד קשה. היינו תחת הפגזה ברמת הגולן, ומסביבי נהרגו מספר חיילים, ואני רק נשרטתי וניצלתי.

עבודה

אחרי שהשתחררתי מהצבא עבדתי במפעל "עוף טנא" בעיר חדרה כמנהל מחסן טכני. לאחר מכן עבדתי במכון תערובת בכפר-הס. אחרי שהמכון פשט את הרגל פתחתי מינימרקט בחדרה, ושם עבדתי 20 שנה עד הפנסיה.

משפחה

התחתנתי עם אשתי אוה בשנת 1972, והתגוררנו בנתניה. הבן הבכור שלי נולד בשנת 1973, שלושה חודשים לפני מלחמת יום כיפור, הבן השני נולד בשנת 1975 והשלישי נולד בשנת 1982. הבן הבכור הוא סגן אלוף בתפקיד מהנדס בכיר במשרד הביטחון. הבן השני מהנדס באינטל, והבן השלישי חי בהולנד ומנהל פרויקטים. לפני זה הוא היה גובה מכל בתי המלון בארץ בחברת בוקינג.

אני חוגג את כל החגים לפי המסורת, אוהב במיוחד את ראש השנה. אני משתדל לנסוע הרבה לחו"ל, בעיקר לאמסטרדם לבני הצעיר ולנכדי.

אשתי משתתפת יחד איתי בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם אראל הנכדה שלנו ומספרת על סיפור חייהם של הוריה

הזוית האישית

יונה – "מאוד נהניתי מהמפגשים, מהחוויה לשמוע סיפורים ממגוון של אנשים, חלקם היו דרמטיים במיוחד. היה נחמד מאוד לנסוע לבית התפוצות עם כולם, והיה מאוד מעניין לעבוד עם נוער ולשמוע חוויות גם של אנשים אחרים. חלק מהאנשים הגיעו מהתפוצות, לכן נחשפנו לסיפורים מיוחדים ומעניינים. הרחבנו את האופקים בהמון תחומים ובסך הכול היה גיבוש נחמד מאוד עם כולם."

אורי – "החוויה של הקשר הרב דורי הייתה מאוד מיוחדת בשבילי. אני כבר הרבה שנים בלי סבא או סבתא כך שכמעט לא יצא לי לעבוד עם אנשים מבוגרים כבר הרבה זמן, אז התכנית הזאת שינתה הרבה עבורי. בעצם ממצב של כמעט ולא לדבר עם אנשים מבוגרים, עברתי למפגשים קבועים אתם פעם בשבועיים, במהלכם שמעתי את סיפורי החיים שלהם ואפילו עבדתי עם מבוגר אחד באופן אישי, וזו קפיצה גדולה בשבילי. אני לומד הרבה על החיים שלהם אז והיום וגם ממשיך ללמוד ובסך הכל זו הייתה חוויה מאוד כיפית ונחמדה בשבילי."

איליי – "למדתי הרבה מאוד מהמפגשים על העלייה לארץ באותה התקופה. יונה גם סיפר לנו על המשפחה שלו ועל חייו בפולין לפני שעלה לארץ. חוץ מזה היה לי מאוד כיף בכל הפעילויות שהיו במהלך המפגשים, הצלחתי מאוד להתחבר ליונה, וגם למדתי ממנו המון, ובנוסף לזה הייתה לי גם הזדמנות לדבר קצת עם אנשים מבוגרים ובעלי ניסיון."