מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור העלייה של שוש חמו ממרוקו

סבתא ואני
סבא וסבתא בירושלים
ילדותה של סבתא במרוקו

כשהייתי ילדה במרוקו אהבתי לשחק בבובה שלי ולתפור לה בגדים עם חוט ומחט. הבית שגרתי בו במרוקו היה בית עם שלושה מפלסים, רחבת כניסה גדולה, ואז עלינו שתי מדרגות. אני זוכרת שהמטבח היה מאוד גדול והיה מקום גדול לתלות את הכביסה. זה היה בית עם קומות והיינו עולים עוד ארבע או חמש מדרגות והיה חדר ענק שבו היה חדר האוכל ומהצדדים שלו היו חלונות שהם היו חלונות מזכוכית עם צבע כמו של בית כנסת. אני והאחים שלי ישנו באותו החדר. היינו תשעה אחים ולכל שני ילדים הייתה מיטה אחת שבה ישנו ראש וזנב, ועכשיו אנחנו עשרה אחים.

בית הכנסת היה ממש קרוב לבית. כל כך קרוב שלא היינו צריכים לצאת החוצה. היה לנו חלון שבו ראו ושמעו את התפילות של יום שישי וימי חג. לשבת היה ערך עליון. והיתה בו אוירה מיוחדת של תפילה וקדושה.

לא רחוק מהבית היתה קופת חולים כללית קראו לה "לוזה" (כמו השם "כללית") וכשהיינו צריכים ללכת לרופא, אמא שלנו היתה מעירה אותנו מוקדם כדי לתפוס תור ובדרך היא היתה נותנת לנו קצת כסף (כמו חמישה שקלים)  כדי לקנות סופגניה או ספניג' וזה זיכרון נעים שאני זוכרת. היתה לנו מכולת שכונתית שבה עבד בחור בשם יוסף דהן. הוא היה בן אדם מדהים. כל הזמן כשהגענו הוא היה זוכר שאנחנו שייכים למשפחת אדרי. הוא אפשר לנו לקחת גם כשלא היה לנו כסף מזומן לשלם, והיה מרגיע ואומר "אחר כך אמא תשלם".

המאכלים המיוחדים שאני זוכרת זה את הדג שקראו לו במרוקו "שבל" ובישראל פה קוראים לו "פורל" שאמא הכינה בערב שישי ובימי חג זה היה מעדן מלכים. אמא גם הכינה מאכל עם חומוס. אני זוכרת שבמרוקו היה הרבה עוני לא כמו בארץ שיש הרבה שפע.

כשרצינו לעלות לארץ ישראל הייתה לנו התרגשות מאד גדולה. עלינו ממרוקו לצרפת ושם היה קונדרנס ונתקענו שם שלושה חודשים בגלל שאמא שלי הייתה בהריון אז הם לא רצו לסכן אותנו ולקחת אותנו בספינה לארץ ישראל. גם אחותי לא הרגישה טוב. השהות במחנה הדאיגה את אימי מאוד כיוון שלא למדנו ולא ממש היו לנו מסגרות חינוך שם בהמתנה, אז בינתיים לקחו אותנו לעזרה ועבודה במחנה ההמתנה. את אחותי שיבצו במשרד, אותי לקחו לחלוקת מזון ואת אבא לקחו אותו לחלוקת חלב. כעבור שלושה חודשים עלינו על אנייה כדי להגיע לארץ ישראל. זה לקח שבוע להיות באנייה, אבא שלי הרגיש מאוד לא טוב וגם חלק מהאחים שלי. כשהגענו לארץ הייתה התרגשות גדולה וגם חשש גדול: "מה יהיה לנו פה בארץ"? "איך נסתדר?". כשראינו את האחים של אבא שלי הם התרגשו לראות אותנו. הם עלו בתחילת שנת 1963 ואנחנו עלינו בסוף שנת 1964. הם בקשו מההורים שיבקשו לקבל דירה בנצרת עלית כדי שנוכל לחיות יחד.

העלייה לארץ הייתה תקופה קשה ומטלטלת אבל מאוד מרגשת, והייתה לנו ציפייה שיהיה פה טוב יותר ובטוח יותר.

הזוית האישית

הילה בראונשטיין: הסיפורים של סבתא לימדו אותי דברים חדשים שלא ידעתי לפני זה. אני מאחלת לה בריאות ואושר!

מילון

קונגרנס
מחנה עולים שבו כולם מחכים בתור כדי לעלות לארץ ישראל

ציטוטים

”במרוקו היה הרבה עוני לא כמו בארץ שיש הרבה שפע“

הקשר הרב דורי