מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור העלייה מאיסטנבול ליפו

סבתא ויקי והנכדה דפנה
איזיק אבא של סבתא ויקי בתחפושת
תולדות חייה של סבתא ויקי מזרחי

החיים באיסטנבול בתקופת המלחמה, יחסית ליהודי אירופה, היו נוחים. היהודים הרגישו ברי מזל שהממשל לא שיתף פעולה עם הנאצים להשמדתם.

אך כדי לרצות במשהו את ממשלת גרמניה, גויס אבא שלי עם כל הגברים היהודים, לצבא הטורקי, היהודים שילמו מיסי מלחמה ואף אולצו להחליף את שמות המשפחה לטורקיים.

(חבר בטורקית). DOST הורי וניטורה ויצחק שינו את שמם ל- כשהגענו לארץ חזרנו לשמנו המקורי: בבני.

ב-1 במאי 1949 הגענו עם אוניית עולים מאיסטנבול שבטורקיה לנמל חיפה וכל העיר לבשה חג. דגלים אדומים הונפו במרפסות, נערים ופועלים צעדו בתהלוכה עם תזמורת כלי נשיפה ותופים. כל זה היה לכבוד חג הפועלים שחל באותו יום. ההורים שלי שצפו בהתרגשות מסיפון האונייה על תהלוכת הצועדים, לא הכירו את החג מתורכיה והיו בטוחים בתמימות שזו קבלת פנים לכבודם.

ההורים שלי, ונטורה ויצחק הגיעו לארץ כשהייתי בת כמעט שנתיים,

אמא שלי בתורכיה בהריון

תמונה 1

עם משפחתה של אסתריה, אחות של אמא ו-2 סבתות. מהאוניה העבירו אותנו למחנה אוהלים בבית-ליד שבשרון. שהינו במחנה מספר ימים, עד שעברנו לאחריותו של מואיז (משה) קריו, אח של סבתא קלרה שעלה שנה קודם מבולגריה והתגורר ביפו.

ביפו קיוו בני המשפחה למצוא דירה נטושה. לאכזבתם כל הבתים נתפסו ונשארה רק הבריכה ששימשה להשקיית הפרדסים בסביבה. המשפחה המורחבת, 4 מבוגרים 3 ילדים, ו 2 סבתות נכנסו למבנה הברכה והפכו אותו לביתם בעזרת השכנים והמשפחה הוותיקה.

עם הזמן, בנתה המשפחה את חייה ביפו, ברחוב עזה, מול הלונה-פארק הראשון, עם אוכלוסיה שהגיע ברובה מטורקיה והבלקן והתחילה להסתגל למציאות החדשה בארץ, אך השפה הייתה מכשול במציאת עבודה. המצב הכלכלי בבית נעשה קשה יותר ויותר והמשפחה חיפשה פתרונות.

הוחלט שאיזק, אבא שלי, ימכור את הגרביים שהביאה המשפחה מטורקיה למצבי חרום. בבית מיינו את הגרביים הכניסו אותם למזוודה קטנה, ולימדו אותו את המילה "גרביים" כדי שיוכל להציע אותם ולמכור לעוברי אורח בתחנה המרכזית בתל אביב.

"גרביים, גרביים…" הוא הלך בבית ושינן.

באותה תקופה, מידי חודש, היו הורי ונטורה ואיזאק לוקחים אותי בת השנתיים, לתחנה מרכזית בתל אביב, קונים בקופה 2 כרטיסים לרמתיים,  ונוסעים לעזור ולבקר את הדודה קדונצ'י שהגיע לבד לארץ. לכן את המילה רמתיים הוא ידע.

איזאק היה מוכן עם המילה "גרביים" שלמד ושיננן, המזוודה הייתה מוכנה ומסודרת. הוא לבש את החליפה המהודרת שהביא מטורקיה, לקח את המזוודה עם הגרביים, נסע לתחנה מרכזית והניח את המזוודה על הרצפה.

איזאק התבוננן סביבו כדי לוודא שהשטח פנוי מפקחים והתקרב לאיטו לאנשים שעברו לידו. רק אז הצביע על המזוודה והציע להם את מרכולתו, כמו שתרגל בבית. אנשים הביטו בו בתימהון והמשיכו הלאה.  היו גם כאלה שהניחו בחמלה פרוטות אחדות על המזוודה.

איזאק חזר הביתה עייף ועצוב, עם הפרוטות שמצא על המזוודה, ואמר: "לא יודע מה קרה? פעלתי כמו שתרגלנו, אמרתי: "רמתיים רמתיים…"

———

עם הזמן, מצאו ההורים שלי עבודה במקצוע שלהם, במפעל לארנקי עור והמצב הכלכלי בבית השתפר. כשהייתי בת ארבע וחצי נולדה לי אחות קטנה. רבקה על שם סבתא מצד אמא ועוד אחות, אורה (קלרה) אחרי שנתיים, על שם סבתא מצד אבא.

תמונה 2

בארץ בשנות החמישים כולם רצו להיות "צברים"(ילדים שנולדו בארץ) עם שמות ישראלים. אני עליתי בגיל שנתיים עם שם "גלותי" ויקטוריה. בכל מסגרת שהייתי מהגן עד בית ספר ויצמן ביפו, ניסו לשנות לי את השם לישראלי: חיה אביבה, ניצחונה, וניצה. כל שנה נקראתי בשם אחר. זה לא תפס ונשארתי עם שמי המקורי אך מקוצר: ויקי.

כשהייתי בכיתה ד', השתתפתי בהצגת סוף שנה. ההצגה הייתה על רבקה ואליעזר מהתנ"ך. אליעזר ורבקה נפגשים ליד הבאר ורבקה משקה אותו מכדה. בכיתה, התבקשנו (מי שיכול), להביא כד להצגה. אני הבאתי כד מיוחד, שמאחוריו סיפור מרגש על עוד צד מקשיי הקליטה  שלנו בארץ ותרמתי אותו לבית ספר ויצמן ביפו אחרי ההצגה.

מעשה שהיה כך היה.

באותם ימים של ראשית המדינה, משפחות רבות עזבו באישון לילה את השכונה ביפו, ונעלמו לעיר הגדולה. היו שקיבלו שילומים מגרמניה והיו שמועות על אוצרות שמצאו בבתים.

צמוד לבית שלנו, שהיה בעבר בריכת השקיה, הייתה מערה קטנה ובתוכה באר ישנה. באחד השיחות בין אמא שלי ואחותה על עתיד משפחה, הועלתה השערה שאולי במערה האפלה, ליד הבאר הישנה, גם הם ימצאו אוצר. האחיות שיתפו את בני הזוג איזאק וג'וזף והחליטו לנסות את מזלם.

בשל הפעולה המורכבת והצורך לשמור על סודיות מפני שכנים סקרנים, הוחלט לשתף את שני הילדים הגדולים במשימה. אני בת 7 ובן הדודה בן 10. אנחנו היינו השומרים, הגברים חפרו והנשים האירו את המערה בעזרת עששיות נפט.

הגברים חפרו במרץ באדמה הקשה ויצרו בצד, ערמת אפר ואבנים קטנות. חפרו וחפרו עד שכד אחד התחיל להתגלות. בזהירות ובחרדה הוציאו את הכד שהיה צמוד לקירות הבאר הישן. היה זה כד מלא וכבד מאוד. לשמע שמחת הגילוי, גם אנחנו הילדים עזבנו את עמדת השמירה והצטרפנו לחופרים.

אחרי הגילוי ישבו האחיות על אבנים גדולות שהניחו הגברים על החול הלח והניחו את הכד ביניהן. הן התחילו לרוקן את תוכנו בידיים חשופות, אבן אחרי אבן גרגיר אחרי גרגיר כשכל אחד מרסק חלום. המתח רב, במרתף נמשכה הפעילות בין תקוה ליאוש, הנשים מרוקנות את הכד והגברים מאירים את המערה. הכד מתרוקן והנשים לא מרפות. הופכות ומנערות את הכד מכל הכיוונים, "נאדה" כלום. אין אוצר.

את מקום התקווה תפסה האכזבה והתשישות, מה שהפך לגל דמעות. גל דמעות שהציף וסחף את כולם. כל הקושי, התסכולים והאכזבות שהיו מנת חלקם מאז עליתם ארצה, חברו יחד ופרצו את סכר הדמעות לבכי מר וקורע.. זה סיפורו של כד אחד, שלקח חלק כשחקן ראשי בחלום חייה של המשפחה שלי וגם איתי בהצגת סוף השנה.

———

בבית הורי שימרו את שפת הלדינו ואת מנהגי החגים של יהדות טורקיה. גדלנו עם שירי ערש וסיפורי געגוע מבית ההורים.

ליל הסדר התארך מאוד, זאת כי את ההגדה בפסח קראנו פעמיים. שורה בלאדינו ושורה בעברית. גם את שירי חד גדיא ודומיהם שרנו בשתי השפות.

לאור הזכרונות וחשיבות השורשים שלנו, גם אני מעבירה ככל שניתן לתשעת הנכדים שלנו, את המאכלים והתרבות ומנסה להקנות להם מעט, גם דרך השפה המתנגנת.

"העתיד לא ידוע, ההווה לא ברור,

רק העבר משתנה בלי הרף."

ציטוט: פרופסור מיכאל הר סגור.

הזוית האישית

במהלך יצירת המצגת עברנו מסע בזמן לעבר ולשורשים המשותפים שלנו חזרנו בזמן למקומות שעוררו אצלי זיכרונות נוגים ומרגשים בעקבותיהם נחשפה דפנה לעומקם של השורשים ממנו צמח גם אביה תוך כדי התהליך חווינו קשר מיוחד שתרם לקרבה וזיכרונות משותפים האדם כמו העץ צריך שורשים חזקים כדי להיות שלם יותר חסון וחזק לקראת עתיד וגם דפנה תעביר הלאה בעתיד את מורשתה כשהיא מחוזקת ובטוחה בשורשיה.

תודה גדולה לכל מי שתרם להצלחת הפרויקט לבית התפוצות לבית הספר לב הפרדס בשרון ולמדריכה שלנו אילת שחק שלוותה אותנו עם ידע רב סבלנות ונועם מזרחי ויקי קריית אונו

הנכדה דפנה: אני נהניתי מאוד חוויתי חוויות נהדרות והיה לי ממש כיף עם סבתא ומאד התקרבנו. למדתי הרבה על סבתא ועל ההורים שלה על החוויות שהיו להם כשעלו לארץ. הסיפור שהכי אהבתי היה על הגרביים של אבא של סבתי. אני שמחה שהייתה לי הזדמנות לעשות את העבודה. דפנה מאור ניצני עוז.

מילון

לאדינו
לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespañol", ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת. לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", בעבר המונח לאדינו היה לשפה המשמשת לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור.

ציטוטים

” בכל מסגרת שהייתי מהגן עד בית ספר ויצמן ביפו, ניסו לשנות לי את השם לישראלי“

הקשר הרב דורי