מאגר סיפורי מורשת

שמי רגינה דנקנר, נולדתי בבוקרשט רומניה בשנת 1926 בתקופת שלטונו של המלך מיכאי הראשון ואביו המלך קרול השני. הם שלטו לסירוגין עד שנת 1947. אחר כך עלה והשתלט ברומניה השלטון הקומוניסטי. אבא היה רפד ואימא הייתה עקרת בית. הייתה לי ילדות נפלאה וגרנו במקום מרכזי בעיר הבירה של רומניה, בוקרשט, גרנו בבית יפה.

למדתי ביסודי ואחר כך בבית הספר התיכון "פוקשניאנו" בבוקרשט עד לסיום הלימודים כולל בגרות בשנת 1945. התקבלתי לאוניברסיטת "ק.י. פרחון" בבוקרשט, לפקולטה למדעי הרוח (פילולוגיה) וסיימתי תואר ראשון בשנת 1949. מקצוע ראשי: שפה וספרות צרפתית. מקצוע משנה: שפה וספרות אנגלית וגרמנית.

תקופת המלחמה העולמית השנייה הייתה קשה לכולנו ובמיוחד לחבריי ובני משפחתי. רבים מהם הוכו ברחובות בשל יהדותם. נאלצנו לענוד טלאי צהוב על הז'קט, המעיל החולצה. כלומר, במקום בולט כדי שכולם יוכלו לראות ולדעת שהמוצא שלנו הוא העם היהודי. מצד שני המלך לא אִפְשר לנאצים לשלוח את היהודים בטרנספורטים לטרנסניסטריה. זו תקופה שבה התגבשה בי הציונות וההחלטה לעלות לישראל.

עליתי לבד בשנת 1950. הגעתי לחיפה באונייה "טרנסילבניה" שעל סיפונה 1659 עולים מרומניה. הגעתי לחיפה ביום הולדתי, ה-24 לספטמבר, ואני בת 24. ירדתי מהאונייה לחוף ושמו לי די די טי על הראש. נקלטתי במעברת דוד, מעברה לעולים חדשים במבואות חיפה. בין ספטמבר לנובמבר 1950 עבדתי בחיפה כעוזרת בית.

בחודש נובמבר 1950 נסעתי לירושלים ולמדתי באולפן לעברית בשם "עציון". הלימודים כללו מגורים במשך שישה חודשים. בתום האולפן ביקשתי ללון שם עוד שלושה חודשים כי לא היה לי עדיין מקום דיור חלופי. נשארתי באולפן עד אוגוסט 1951. ההורים שלי הגיעו בינתיים לחיפה. אימא באה לבקרני באולפן בירושלים וישנו יחדיו על אותו המזרן.

מחודש ספטמבר 1951 עד תחילת 1953 גרתי במעברת דוד בצריף 130 ג'. אחר כך עברתי לגור ב"בית החלוצות", חדר 55, ברחוב יל"ג 3 בחיפה עד לינואר 1955 (החודש שבו התחתנתי). במקביל, התחלתי לעבוד כמורה לאנגלית וצרפתית בבית הספר פבזנר בחיפה ובית ספר אחר במחנה דוד ליד המעברה במבואות חיפה.

תמונות משותפות שלי ושל סבתא ג'ינה

עץ המשפחה של נעה דנקנר וסבתא ג'ינה

הזוית האישית

נעה: יש לי קשר מיוחד לסבתי. היא מאוד אוהבת אותי ואני מרגישה שבשבילה אני ואחותי זה כל עולמה (כמעט). כל יום אני מתקשרת ואנו מדברות זו עם זו ורואות זו את זו במסך הקטן של הטלפון הנייד. היא מאוד מתרגשת שאני מתקשרת ואינה ישנה כאשר אני לא מרגישה טוב. היא תמיד שם לעזור, לקנות לתמוך ואף פעם לא שמעתי ממנה את המילה "לא". זה תמיד "כן" לכל מה שאני מבקשת. אני מציירת לה וכותבת לה ברכות. היא תמיד מתעניינת בי גם אם לא עשיתי משהו מיוחד. היא תמיד רוצה לדעת איך עבר היום שלי. אני דואגת לבריאותה אבל היא כועסת אם אני מנסה לנווט את השיחה לבריאותה.