מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור העלייה וההתאקלמות בארץ של יואל גלזר

מתעדים בכיתה של נכדי את הסיפור שלי
תמונה שלי כתינוק
ההתמודדות עם הקשיים

שמי הוא יואל. כיום אני בן 70 נשוי לחווה ולנו ארבעה ילדים, שלושה נשואים ואחד עדיין רווק. נולדתי בעיר קלוז' ברומניה, הורי היו ניצולי שואה. הייתי בן שנה כאשר הורי החליטו לעלות לארץ ישראל.

אבי שהיה פעיל ציוני וציר בקונגרס הציוני מטעם המזרחי והפועל המזרחי, קיבל זכות עדיפה לעלייה באוניה "פאן קרסטנט" הידועה  כאחת משתיי האניות שנקראו בכינוי "הפאנים" (פאן יורק ופאן קרסטנט).

אניות העלייה הפאנים

%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%94

לאחר כ"ט בנובמבר, הכרזת החלוקה באומות המאוחדות החליטו במוסד לעלייה ב' לרכוש בארצות הברית שתי אניות משא ולהכשירן להסעת מעפילים מרומניה. בדצמבר 1947, עגנו האניות בנמל "קונסטנצה" אשר זרמו אליהם יהודים מכל רחבי רומניה. כ-15,000 יהודים התקבצו בנמל "קונסטנצה", אך השלטונות הרומנים לא אפשרו את העלייה לאניות ונאלצו להעביר את האניות לעגינה בנמל "בורגס" שבבולגריה. כדי להגיע "לבורגס" הוסעו העולים ברכבות משא לנמל, שם השלטונות הבולגרים אפשרו  את העלייה לאניות.

מפת המסע

%d7%9e%d7%a4%d7%94

 

באחד הימים אבי סיפר לי שאת המסע ברכבת כמעט לא שרדתי, עקב הקור העז ששרר אז. בדיעבד התברר לי ורק לאחר שהתכוננתי למפגש הרב דורי עם נכדי, מצאתי שהרכבות בדרכן לבולגריה עצרו כשלוש פעמים כדי לקבור שלושה תינוקות שנפטרו בדרך. משך כל ההפלגה שארכה כארבעה ימים עקבו הבריטים אחרי האניות במטוסים מהאוויר ובאניות קרב מהים. קרוב לחופי הארץ עצרו אניות בריטיות את שתי האניות והבריטים דרשו שהאניות יפנו לקפריסין. התנהל דיון קשה בין הקצינים הבריטים לבין מפקדי האניות. כדי למנוע שפיכות דמים הסכימה ההנהגה היהודית לעגון ב"פמגוסטה" שבקפריסין. ירידת המעפילים מהאניות ערכה כמה ימים עד לפיזורם  למחנות העקורים שבקפריסין. אנחנו הועברנו למחנה מספר 55. התנאים היו קשים ומזג האוויר היה חורפי ובוססנו בבוץ. מאחר והייתי תינוק בן שנה וחודשיים וסובל מדלקות אוזניים. היינו בעדיפות ברשימת הפינוי לעלייה לארץ.

תעודת הסוכנות היהודית

%d7%aa%d7%a2%d7%95%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa
ואכן לאחר חודשיים של שהיה במחנות בקפריסין, עלינו ארצה ונחתנו בנמל בחיפה בתאריך 6.2.1948 . משם הועברנו למחנה העולים בשער העלייה. בחיפה היה מסוכן עקב המאורעות עם הערבים ואבי הוסע לעבודה בנמל חיפה במשוריין. לאחר כמה שבועות, מצאו עבורנו דירת חדר כאשר השירותים שבחצר היו משותפים לדירות נוספות בקריית שמואל. יום אחד, כך אימי מספרת, כאשר עשתה כביסה בפיילה בחצר, הגיע דודי מנחם עם טנדר (מנחם היה לוחם בפלמ"ח ובהגנה). הוא אמר לנו לעלות על הטנדר, עם הכביסה הרטובה, עם שאר הדברים האישיים והודיע לנו שחיפה שוחררה, הערבים ברחו והתפנתה דירה עבורנו מהרכוש הנטוש. קיבלנו שניי חדרים ומטבח. האמבטיה והשירותים היו משותפים עם עוד ארבע משפחות שגרו באותה קומה. גרנו בקומה השנייה מעל בית מלון שניהלו שתי נשים.  בקומה היה פרוזדור ארוך אשר בכל חדר משפחה, החדרים היו גדולים כך שגם היה מטבחון קטן בחדר. האמבטיה והשירותים שהיו בקצה הפרוזדור היו משותפים לכל הדירות.

כאשר הורי עזבו את העיר "קלו'ז" שברומניה, אבי שם בעקב של נעלי אמי זהב ובזהב הזה רכש משאית. אבי נהג במשאית אשר הסיעה עבור הסוכנות היהודית עולים שהגיעו ארצה והופנו למקומות שונים בארץ. באפריל 1951, באחת הנסיעות, אבי הסיע עולים לקיבוץ מפלסים ליד רצועת עזה. בדרך חזרה מהקיבוץ אבי טעה בפנייה, הגיעה לעזה ונעצר על ידי המצרים. אמי ראתה שכבר מאוחר בלילה ואבי לא מגיע. היא קראה לדודי מנחם, שהעלה חשד שאבי טעה בדרך והגיע לעזה. דודי שהיה קצין הפעיל קשרים, ואכן התברר שיהודי הגיע לעזה עם המשאית ונעצר שם. האו"ם התערב ולאחר יממה אבי שוחרר עם המשאית. עד היום לא ברור כיצד שוחרר ועוד עם המשאית.

תמונה שלי עם משפחתי בחורף 1951

תמונה 1

באחד הימים כשהייתי בן ארבע חליתי עם חום גבוה. רופאת הילדים ד"ר קוזמה, החליטה שצריך לאשפז אותי בבית חולים רמב"ם מחשש לפוליו. לאחר שלושה ימים של אשפוז שלחו הודעה מבית החולים לבוא לקחת אותי, כיוון שזו אדמת ויש חשש גדול שאדבק בפוליו. אימי שטיפלה באחותי התינוקת לא יכלה לצאת מהבית ושלחה את דודתי שושנה להוציא אותי מבית החולים. באותה תקופה לא היו טלפונים והתקשורת הייתה קצת קשה.

דודתי באה לקחת אותי מבית החולים ומאחר ונעלי אבדו, נתנו לנו לבחור מתוך ערימת נעליים שהייתה באחד החדרים. ערימת הנעליים זו תמונה שזכורה לי עד היום. ולאחר שנים שראיתי בתמונות את ערימות הנעליים במחנות הריכוז, זה הזכיר לי את ערימות הנעליים בבית החולים. כשהגעתי הביתה אימי הייתה בהכנות לאמבטיה לאחותי הקטנה. מתוך התרגשות לבואי היא הפנתה לרגע את מבטה אלי ובאותו הרגע אחותי הקטנה משכה עליה את האמבטיה עם המים החמים ונחבטה בחזה. הכוויות היו קשות והיה צריך לאשפזה בבית החולים רוטשילד. זכור לי שכאשר ביקרנו בבית החולים ראינו אותה כשיוד כחול על החזה.

בשנת 1956, פרץ מבצע סיני ואמי אושפזה לניתוח. אחותי ואני נשארנו בבית לבד והיינו צריכים לעשות האפלה, כדי שמטוסי המצרים לא יראו את האור הבוקע מהבתים . מהמרפסת שלנו יכולנו להשקיף על הנמל, הים והמפרץ כולו ובשעות הערב המוקדמות ראינו משחתת מתקרבת לכיוון הנמל. תוך דקות ספורות שמענו קולות נפץ וראינו להבות אש יוצאות מכיוון המשחתת, שמענו לפחות שלושה פיצוצים. מסתבר שזו הייתה משחתת מיצרית שבאה להפגיז את חיפה שמה היה "איברהים  אל אוול".

אני וילדי הקבוצה בכיתה

20170321_093344-1-640x360

כיום, אני גמלאי של בנק מרכנתיל לאחר 44 שנות עבודה. אני גר עם אשתי חווה בחיפה בשכונת אחוזה על הכרמל כשהמפרץ  והכרמל הם הנופים הנשקפים מביתי.

יש לי גם אחות שרה שהיא נשואה ויש לה  6 ילדים. לחווה ולי יש 4 ילדים  2 בנות ו-2 בנים. ליאת-נשואה ולה בת ובן. יודפת -נשואה ולה 3בנים ובת אחת. ישראל- נשוי ולו 3 בנים ושירן אשתו בהריון עם בת. יפתח – עדיין רווק.

היום אני עוזר ליפתח שיש לו חברה לתוכנות מחשב שמשרדם בהודו ונותנים שירות למוסדות שונים בארץ וזה כמובן כרוך גם בנסיעות לחוץ לארץ.

הזוית האישית

סבא יואל: נהניתי מאוד לספר את הסיפור האישי שלי ולהשתתף במפגשים עם נכדי בבית הספר במסגרת המפגש הרב דורי.

נתן: למדתי להכיר את דני טוב יותר מהסיפורים של סבא שלו. הסיפורים ובמיוחד הסיפור על העלייה לארץ באונייה היו מאוד מעניינים.

אורי: נהניתי לשמוע את הסיפור של סבא של דני.

דני: למדתי שהעלייה לארץ הייתה מסוכנת. מאוד נהנתי שסבי הגיע אליי לכיתה וסיפר את הסיפור האישי שלו.

מילון

פאנים
כינוי שקיבלו שתי אוניות העולים- פאן יורק ופאן קרסטנט

ציטוטים

”אבי סיפר לי שאת המסע ברכבת כמעט לא שרדתי“

הקשר הרב דורי