מאגר סיפורי מורשת

סבא דוד עלה ממצרים בשנת 1950. הוא היה בן שנתיים ועלה עם אביו יצחק, אמו גלאדיס ואחיו הגדול יותר – ראובן. המשפחה גרה בעיר אלכסנדריה שבמצרים. זוהי עיר גדולה ותוססת השוכנת לחוף ים התיכון. הם גרו בבית גדול ויפה, הייתה להם כובסת שעזרה עם הכביסה ועבודות הבית. היו להם חיים טובים עם הקהילה היהודית והמשפחה המורחבת. כשקמה מדינת ישראל, התעורר הרצון אצל יהודי מצרים לעלות ארצה.

המשפחה של סבא היו בין הראשונים לעלות. הם ארזו בגדים ומעט דברים שאפשר היה לקחת, עזבו את ביתם ויצאו בדרך לישראל. מכיוון שלא היתה אפשרות לנסוע ישר לישראל הם עלו על אונייה לאיטליה. אחרי שהפליגו שבעה ימים הגיעו לנאפולי שבאיטליה. משם נסעו מיד ברכבת במשך שעות ארוכות לעיר הנמל גינואה שבאיטליה. בגינואה שיכנו אותם במחנה צבאי אך הפרידו בין האימהות והילדים לבין האבות. הם ישנו בחדרים גדולים על מיטות קומותיים וחלקו אותם עם עוד משפחות. אחרי חמישה עשר ימים עזבו העולים את גינואה ועלו על אוניה בדרך לישראל. שבעה ימים הפליגו וסוף סוף הגיעו לחיפה, לישראל. כולם היו נרגשים מאוד וציפו לרדת כבר מהאונייה, הם ראו את הר הכרמל, אך לצערם היה יום שבת והם נאלצו לחכות ליום המחרת. בשמחה ירדו מהאונייה וחיכו לקבלת פנים חמה. אך במקום זאת חיכו להם עם מכונות ריסוס וריססו את כולם בחומר חיטוי שנקרא די.די.טי כי חשבו שהם נגועים במחלות.

העולים, וביניהם המשפחה של סבא, הועברו למחנה עולים. הם קיבלו אוהל אחד לכל שתי משפחות ומיטות ברזל לשינה. השירותים והמטבח היו משותפים לכל המחנה. אחרי שבועיים הם הועברו למחנה צבאי בריטי בבנימינה. שם שוכנו בצריפים. שלוש משפחות בכל צריף, כשכל לילה היו תולים סדין להפריד בין המשפחות ולהרגיש מעט פרטיות. גם כאן השירותים והמטבח היו משותפים. לא היה חשמל ולא מים זורמים. לשם מאור היו מדליקים מנורות נפט או גז, ומים היו מביאים מרחוק. סבא רבא יצחק מצא עבודה בבציר ענבים וכך הצליח לפרנס את המשפחה. אחרי חצי שנה מצא עבודה בבית חולים בנס ציונה. המשפחה עברה שוב הפעם למעברה בהרצליה. שם היה להם צריף למשפחה וסבא רבא יצחק אפילו הצליח לבנות ולהוסיף לצריף מטבח מעץ. סבא דוד וכל הילדים היו משחקים במגרש החול במעברה. לא היו מתקני משחק ולא גני ילדים.

בשנת 1955 הצליחו ההורים של סבא לקנות בית בחולון. הבית אמנם היה קטן (חדר וסלון) אבל הם הרגישו בארמון. בדירה כבר היו שירותים אמבטיה ומטבח ואפשר היה להתחיל את החיים הנוחים בארץ ישראל. עד היום סבתא רבתא מתגוררת בבית הקטן בחולון.

מימין: סבא דוד ואחיו ראובן במצרים שנת 1950, משמאל: סבא דוד עם הוריו במעברה בישראל בשנת 1951

סיפורו של סדן

החפץ שהבאנו לכיתה הוא סדן של סנדלר. הסנדלר בעבר היה מכין נעלים בדרך כלל תופר את הנעלים. הסדן עשוי כולו מנחושת. הוא שימש ועדיין משמש להכנת נעלים ולתיקונם. את הנעל היו מכניסים לסדן ועם מכשירים נוספים שנקראים מרצע היו חורצים חורים בעור ותופרים נעלים. כך היו מכינים נעלים בעבר.

הסדן היה שייך לסבא רבא שלי שקראו לו יצחק, אנחנו לא יודעים איך הגיע אליו הסדן. סבא רבא מאוד אהב להתעסק בעבודות יד ומלאכות מיוחדות ואהב לעזור לאחרים. הוא היה מתקן נעלים לכל מי שביקש, ילדים ומבוגרים בשכונה שלו, ללא תמורה. סבא רבא שלי העביר את הסדן לסבא שלי דוד. היום הסדן נמצא בדרך כלל במזנון כמזכרת מסבא יצחק. אבל כשיש לנו בעיה עם נעלים, אם הן צרות מדי או צריכות תיקון קל, סבא דוד מוציא את הסדן ומשתמש בו לתיקון נעלים.

סבתא אורית ואני במפגש בבית הספר שעסק בנושא חפצים מהעבר

סבתא אורית חליפקס (שם נעורים: כלף), נולדה בשנת 1954 בישראל בעיר בת-ים.

הזוית האישית

יובל: המפגשים היו מעניינים ונהניתי לשמוע סיפורים על המשפחה.

סבא ויובל