מאגר סיפורי מורשת

שמי איסידור פינטו. נולדתי ברומני, בעיר צ'רנוביץ בשנת 1936.

 

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אבי התגייס לצבא בעיר הולדתו, רומאן שברומניה. כחייל היה מכין גדרי תיל שהוצבו כדי להגן על הגבולות ולמנוע את מעבר הגרמנים. בזמן שאבי היה בצבא, אני ואמי גורשנו למחנה טרנסניסטריה. לשם הוגלו כל היהודים.

 

אני לא זוכר הרבה מהתקופה אך אני זוכר שהייתי בן 5-6 כשהאמריקאים שחררו את הגטאות ואז חזרנו לרומניה. אמי , קלרה, החלה בחיפושים אחר אבי. אני לא זוכר הרבה מהתקופה כי הייתי קטן מאוד , אבל אני זוכר שכשחיינו יחד עם אבי. אחרי המלחמה, אמי חלתה, וכפי שהתברר מאוחר יותר, היא חלתה בגלל אבקת הזכוכית שנתנו לה לשתות במחנה. לאבי לא היה הרבה כסף ולכן כדי לטפל באמי הוא עקר את כל שיני הזהב שלו ותמורת הכסף שקיבל עבור הזהב הזמין את הרופאים שיטפלו באמי. לצערנו, הנזק היה גדול ולא ניתן היה לעשות דבר. אני זוכר שהייתי יושב לידה עם ספר ומנופף בו מעליה כמו מניפה כדי להקל על הכאב. ביום האחרון היא ביקשה מאבי להכין לה משקה קקאו, המשקה האהוב עליה ולאחר ששתתה את הקקאו נפטרה.

 

אחרי המלחמה, לאבי היה מאוד קשה למצוא עבודה במקצועו כספר ולכן עבד עם רב סמל רוסי בשם פאבל. הוא היה מוכר מצנחים שהיו עשויים מבד המשי, בד יקר. אני זוכר שאותו חייל רוסי היה מתארח הרבה בביתנו ומאוד אהב את העוגות שאמי החורגת הייתה מכינה, כך חיינו עד שהצבא האדום עזב את רומניה. אני זוכר שלפני עזיבת הצבא האדום , אותו פאבל הזהיר את אבי כי עליו לעזוב את הבית שמא המקומיים לא יהרגו אותו אחרי עזיבת הצבא האדום. אבי שמע בקולו. ארז מזוודה ואותו פאבל לקח אותנו לגבול הונגריה, למקום שנקרא מחנה היהודים ג'וינט.

 

המסע לישראל היה ארוך ולא קל. ממחנה היהודים ג'וינט שבגבול הונגריה  עברנו לבודפשט. מבודפשט , במכוניות אמריקאיות עברנו לגבול אוסטריה. אני זוכרת שקראו לזה "הבריחה היהודית" . מגבול אוסטריה צעדנו ברגל  מרחק די גדול עד שראינו בדרך עגלה עם סוס. כך על העגלה הגענו לווינה. מוינה הגענו לזלצברג. שם חיכינו לרכב לכיוון איטליה כדי להפליג מאיטליה לכיוון ישראל.

 

בשנת 1948 עלינו על אוניה "קסרטה נפולי". האנייה הייתה אנייה להעברת פרות ובמקום הפרות הניחו מיטות קומתיים והכניסו כ – 1000 איש. כך הפלגנו לישראל. כשהגענו לאי כרתים היו גלים מאוד גבוהים והאנייה התהפכה לצד. הקפטן של האנייה חשב להציל קודם את הילדים, אך ההורים לא הסכימו להיפרד מילדיהם ואז הוא אמר שיעשה את מה שעשה משה רבינו ביציאת מצרים. הוא יחתוך את הים ואם הוא יצליח לחתוך את הים, יגיע גל גבוה והאנייה תתיישר, למחרת נהייה בישראל.  

 

אני לא יודע מה קרה באמת אבל זה בהחלט היה נס משמיים כי למחרת הגענו לישראל. כשהגענו לישראל  חיכה לנו אוטובוס קטן  שלקח אותנו לבאר יעקב. שם היינו 4 ימים. ביום הרביעי כבשו את רמלה ולוד ואנחנו עברנו לרמלה. כשהגענו לרמלה קיבלנו דירה קטנה. הפתיליות עוד היו חמות בבתיהם של הערבים שברחו . 

כל בוקר הייתי נוסע עם אבי לעבוד בנס ציונה, שהייתה אז עיירה קטנה רק עם חמש חנויות. היינו קוטפים תפוזים ומעמיסים אותם על המשאיות שהיו לוקחות את התפוזים לחוץ לארץ. עם הזמן העיר גדלה והתפתחה. אנשים פתחו עסקים שונים וביניהם מספרות. כך ואבי החל לעבוד במספרת "חביבי" ברחובות.

 

בגיל 13 הגעתי לקיבוץ נען, שם למדתי את מקצוע הרתח ועבדתי במפעל "נשר רמלה". מפעל זה הוא מפעל לייצור צמנט. כיום הוא אחד ממפעלי הצמנט הגדולים ביותר בעולם‏. עבדתי במפעל עד שהתגייסתי.

אחרי השחרור מהצבא עבדתי במפעל צינורות בצריפין.

 

אחרי תקופה מסוימת הכרתי את אשתי. נולדו לנו 4 בנות. במשך 35 שנה עבדתי כרתך אלומניום בתעשיה אווירית ובשנת 2009 יצאתי לפנסיה מוקדמת.

 

תשע"ו