מאגר סיפורי מורשת

החיים הזכורים לי כילד היו מעניינים במיוחד בסופי שבוע. כל יום שישי אחר הצהרים המשפחה הייתה מתלבשת בבגדי שבת וכולם הולכים לבית הכנסת . בית הכנסת שימש מקום מפגש לכל היהודים וגם היווה מקום מפגש משפחתי. ובעצם , שם פגשתי את החברים שלי לכל מיני משחקים .

לאחר התפילה, כל המשפחה הייתה חוזרת הביתה לקבלת שבת. כשבראש השולחן יושב אבי וכל אחי ואחיותיי – מנינו עשרה יושבים ושרים לקבלת שבת. מדי שבת בבוקר, חוזר חלילה ,היינו מגיעים כולם לבית הכנסת .ולאחר ארוחת שבת ,היינו מבלים בחוף הים המקסים ,ושאליו הגיעו  כל החברים.ובדרך כלל משחקים יחדיו כמובן ,שהמשחק המוביל היה כדורגל .

במשך השבוע הלכתי לבית ספר ,שרק יהודים למדו בו בשם אליאנס .השפה שבה למדנו הייתה צרפתית ולמדנו את כל המקצועות מחשבון עד היסטוריה .עם סיום הלימודים הלכנו אחר הצהרים לבית ספר , שבוא לומדים תורה,ובערב הייתי מגיע הביתה .

העיר עצמה הייתה קטנה , כך שלכל מקום אפשר היה להגיע ברגל .חיינו עשרה אחים ואחיות בבית וזכור לי שהאחים הקטנים תמיד שירתו את הגדולים. ואני הייתי אח שביעי  ,כך שלא זכיתי שישרתו אותי .

הזיכרונות שלי מהעיר היו מצוינים ולמרות זאת , בבית הורי תמיד דיברו על מדינת ישראל ,שאנחנו חייבים לעלות אליה ובה לחיות .להורי הייתה תמיד הכמיהה לעלות לישראל .היות ומרוקו מדינה מוסלמית היה אסור לדבר בפומבי על רצוננו לעלות לישראל . למרות שהתייחסות הערבים אל היהודים הייתה מצוינת, חיינו בשכנות ובחברות עם הערבים .מאוחר יותר , כשגדלתי , אבי סיפר , שהשלטונות הערבים בעיר דאגו , שכל פגיעה ביהודים על ידי ערבים תלווה בענישה חמורה.

למרות שמשפחתי הייתה מבוססת כלכלית ועם נכסים תמיד חלמה על עליה לישראל. בשנת 1962 כשהייתי בגיל 12 הורי החליטו שעולים לישראל. ברור שכל הילדים במשפחה לא ידעו על מה שקורה , כדי שלא נספר ברחוב .הורי מכרו את כל רכושם .ובסתר ,הפלגנו לצרפת . שם קיבלו אותנו הסוכנות היהודית בעיר מרסיי שבצרפת וגרנו כחודש במחנה עולים  .לאחר חודש טסנו לישראל -התרגשות גדולה לכל המשפחה. ומשם הועברנו למעברה בבאר שבע .התנאים היו מאוד קשים לכולם ובמיוחד לאבי ,שהיה חי בתנאי רווחה במרוקו ועכשיו צריך לפרנס את כל ילדיו וצריך לחפש עבודה לפרנסת משפחתו במקום חדש לכולם.

ולאחר כ-שלושה חודשים לשהייתי בארץ ,פניתי להורי ובקשתי שישלחו אותי לפנימיה   של עליית הנוער ונתקלתי בסירוב מוחלט .כנראה שהייתי ילד נודניק ואז נעתרו לבקשתי והסכימו – וכך הגעתי לפנימייה ליד ירושלים כאשר אני עוזב את אחי ואחיותיי והורי בבית בפנימייה היו ילדים של בני עולים ,שחלק מההורים שלהם עדיין לא עלו ארצה ,ושלחו את ילדיהם לפנימייה .החיים בפנימייה היו עם סדר יום שהתחיל בשבע בבוקר. אנו למדנו במשך היום לימודים רגילים כמו בכל בתי הספר , ואחר הצהריים היינו עובדים בעבודות אחזקה באתר הפנימייה .(כמו מטבח ,גיהוץ ועבודות חקלאות…. )שעות הערב הוקדשו  להכנת שיעורים וחיי חברה , למשחקי ילדים וכמובן שהיה גם מגרש כדורגל .מדי חודש וחצי היינו חוזרים הביתה לסוף שבוע ,וכך נאלצתי לפגוש את הורי אחי ואחיותיי רק פעם מדי חודש וחצי .

בגיל 13 בפנימייה דאגו לעשות בר מצווה ל כ-עשרה ילדים. אני הייתי ביניהם .לדאבוני רק אימי זכתה להגיע לבר מצווה שלי .היות והיה לי טוב בפנימייה לא הרגשתי חוסר או אכזבה-הסתגלתי בפנימיה לתנאים הנוחים שקבלנו והרגשתי די טוב . וכך, הפכתי לישראלי לכל דבר באהבה גדולה ! גם אבי אחיותיי ואחי נקלטו באהבה .

                                                              משפחת בן אולד לדורותיה