מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי סופי (במקור סופיה). נולדתי בשנת 1952 במולדובה שבברית המועצות.  נולדתי במשפחה לשני הורים אוהבים, ואחות שגדולה ממני בשבע שנים. לא הלכתי לגן הילדים כי היו מעט מאוד גנים, והם היו מאוד יקרים. בגיל שבע הלכתי לבית הספר והייתי תלמידה מצטיינת. בסיום בית הספר התקבלתי ישר לאוניברסיטה ולמדתי במסלול לתואר בשפה ולשון רוסית.

בסיום האוניברסיטה, התחלתי לעבוד בבתי הספר כמורה, בערים מאוד מפורסמות בברית המועצות. התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. ברבות הימים, החלטנו בעלי ואני,לעלות לארץ. עלינו עם שני ילדינו ,הבת בת ה -12 והבן בן ה – 5. ההשתלבות בארץ הייתה קשה מאוד. עבדנו מ -7 בבוקר עד שעות הלילה . כמעט לא ראינו את הילדים, והילדה הגדולה שלנו, טיפלה באחיה הקטן. לשמחתי המורים של בתי שמעו שאני מורה לרוסית, וקראו לי לעבוד בבית הספר כמורה בכיתות לעולים חדשים. התחלתי לעבוד בבית הספר כמורה לספרות ולשון. זו הייתה הפתעה, כי כולם אמרו שאין מה לעשות עם המקצוע שלי בארץ. בהמשך עבדתי בבית ספר לקציני-ים בעכו,זה היה בית ספר איכותי ואהבתי לעבוד שם. הכנו את התלמידים  לשרת בחיל הים, העבודה הייתה מאתגרת ומעניינת כל פעם מחדש. נהגתי ללכת עם החניכים למחנות אימונים בתנאים קשים מאוד, בגלל תפקידי. הדבר הכי טוב שחוויתי שם, הוא שראיתי איך החניכים שלי הפכו לחיילים, גברים, חזקים וסבלנים. אהבתי את הילדים וגם קיבלתי בחזרה את אהבתם. תמיד הייתי בשבילם למענם ואיתם. העבודה שלי היתה גם בים. אהבתי לראות איך הילדים מפליגים לראשונה בסירות וביכטות. היו פעמים שהילדים יצאו להפלגות ארוכות שארכו בין שבוע לעשרה ימים, ואני התלוויתי אליהם. הפלגנו לכל מיני ערים בעולם (מרסיי וסלוניקי),לא פחדתי, כי הייתי בידיים הטובות של חניכי, שיום ולילה ניווטו את האוניה. בהפלגה כל אחד ידע את תפקידו וביצע אותו ברצינות.

לצערי נאלצתי לעזוב את העבודה האהובה עליי כי פרשתי לפנסיה. עכשיו  יש לי יותר זמן לבלות עם משפחתי ונכדי.

הזוית האישית

אדם: היה לי מאוד נעים לעבוד עם סבתא, במיוחד כשהיא סיפרה לי על הילדות שלה, הופתעתי מאוד. זה היה דבר נכון לעשות את העבודה הזאת, כי זה חיבר ביני לבין סבתא.

סבתא: אהבתי את הפעילות, כי בעזרת הפעילות התקרבתי לנכד שלי. היה לי חשוב להעביר לו את סיפור של החיים שלי ואפילו של אמי. כך חיזקתי את הקשר בין הדורות.