מאגר סיפורי מורשת

שמי בן-ציון סנדרס, אני בן 78 נולדתי בשנת 1942 בארה"ב. גדלתי בבית ציוני דתי, התחנכתי בתי ספר דתיים. הבית שלנו היה המרכז של תנועת הנוער בני עקיבא.

שירתי בצבא ארה"ב בגרמניה בשנת 1965-1967. השתחררתי בגרמניה וטסתי מיד לארץ, למעלות, חלום  חיי היה לבקר בארץ. מכיון שיש  לי הרבה משפחה בארץ הלכתי לבקר אותם והתארחתי אצלם, לאחד מבני המשפחה היה מפעל לייצוא תנורים בשם "בלרס" בראש העין  והוא מיד גייס אותי לעבוד אצלו במפעל.

באותו הזמן היה לי בת דודה שלמדה באוניברסיטת.בר-אילן והיה לה טיול לרמת הגולן, היא הזמינה אותי להצטרף לטיול. שהגענו לחרמון המושלג התחלנו להתגלש על שקיות ניילון, על הר החרמון הייתה תופעה מוזרה, שלמרות שההר היה מכוסה בשלג היה מאוד חם והשמש הייתה מאוד חזקה. בגלל שהזעתי, הורדתי את החולצה ונשרף לי כל הגב. קבוצה של שלוש בנות באו לעזרתי. אחד מהבנות – קראו לה ציפורה – היא רחמה עלי, הציעה לי ללוות אותה הביתה כי יש לה תרופה שיכולה לעזור לגב הבוער שלי. אני לא האמנתי שהיא הוציאה גביע אשל מהמקרר והתחילה למרוח לי על הגב. למרבה הפלא התרופה הזו עבד, התחלנו להיות חברים.

אחרי כמעת שנה שהינו חברים הייתי חייב לחזור לגרמניה בכדי לטוס לארה"ב למשפחתי. שמרנו על קשר במכתבים ושיחות טלפון. אחרי בערך חצי שנה ציפורה הודיע לי שהיא חושבת לעשות טיול לארה"ב, כמובן הזמנתי אותה להתארח אצל הוריי. אחרי כמה חודשים החלטנו להתחתן. ואז הייתה הדילמה איפה להתחתן (ארה"ב או בארץ).

חמי הציע שבמחיר של חתונה בארה"ב פלוס נסיעות, אפשר לעשות חתונה מפוארת בארץ. מכיוון שיש לי הרבה משפחה בארץ, שחלק מהם לא הכרתי בכלל, החלתנו להתחתן בארץ. (המשפחה שלי הם ממייסדי פתח תקוה, הסבא של אבא היה השוחט הראשון של פ"ת. ניתן לראות בבית הקברות הישן של פ"ת שכתוב על המצבה שלו "שירת את המושבה מיום היווסדה"). אימא של אבא נולדה בירושלים ליד בית הכנסת ר" יוחנן בן זעקי. אבא שלי נולד בארה"ב בשנת 1920. בשנות השלושים  של המאה הקודמת הוריו עלו לארץ . אבא שלי בגיל ארבעה עשרה עבד בפרדסים של פתח תקווה. בפרעות של שנות השלושים הם ירדו בחזרה לארה"ב.

אחרי שהתחתנו חזרנו לארה"ב. ציפורה ז"ל נרשמה ללימודים באוניברסיטה המקומית (R.C.C.ללימודי פסיכולוגיה, המרצים היו מופתעים מהציונים הטובים של תלמידה שעכשיו הגיעה לארה"ב השיגה מעל 90). באותו התקופה אני עבדתי בתור סוכן מכירות בחברה שסיפקה מפתחות, סכינים מחזיק מפתחות וכו' לחנויות כל-בו. היה לי רכב של החברה הייתי אחראי על שטח בגודל של מדינת ישראל,NEW JERSEY. ציפורה הייתה מלווה אותי הרבה פעמים בנסיעות של יומיים שלושה בכך יצא לנו לטיל להגיע למקומות מעניינים. אחרי שאמי נפטרה באופן פיתאומי החלטנו לעלות בחזרה לארץ. מכיוון שלא היה לנו ירח דבש החלטנו לעשות טיול באירופה על הדרך לארץ.

הארץ הראשונה בה נחתנו הייתה הולנד, משם עברנו לאנגליה ומשם לגרמניה. בגרמניה רכשנו רכב והמשכנו לטיל באיטליה דרך אוסטריה. באיטליה טילנו במשך שבוע ומשם עלינו על אונייה. הגענו לארץ בערב ראש השנה. מכיוון שעברתי את גיל הגיוס, התנדבתי למשמר האזרחי ושירתי במשך 45 שנה. במשך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים. לבכור קוראים רון, הוא קיבל את השם של אח של אשתי שנפטר בגיל 13, הוא ואישתו-  שניהם עורכי דין. לבת שלי קוראים חילי, עו"ס ובעלה מהנדס בנייה. הבא בתור הוא אשר (אשי), הוא קבלן בנייה ושיפוצים ויש לו תואר בהנדסה. הצעיר יהונתן (יוני) גר בראשון לציון, והוא רב בקהילה בבית הכנסת. יש לנו 30 נכדים ונכדות, ונין אח. כל השמות של הילדים שלי מתרגמים לאנגלית.  לצערי, אשתי ציפורה ז"ל נפטרה מן המחלה לפני שנתיים וחצי.

כמה מילים על הורי אשתי ז"ל – אבא זאב ואימא בלה

שניהם היו ניצולי שואה. הם איבדו הכל בזמן המלחמה ועלו לארץ בשנת 1949, בהיות ציפורה בת שנתיים. בארץ שניהם עבדו קשה ובנו חיים חדשים. אבא זאב עבד במשרד הביטחון ובשב"כ, ולאימא הייתה חנות פרות וירקות מול המשטרה ברחוב שטמפר בפתח תקווה. אבא היה קם בארבע בבוקר ונוסע על אופנים לתנובה לקנות סחורה לחנות. אימא הייתה עומדת בחנות מ-8 בבוקר עד 16:00. ב-16:00 אבא היה חוזר מהעבודה ומחליף את אימא עד שבע בערב. מעת לעת הם חסכו כסף וקנו דירה ברחוב וולפסון בפתח תקווה.

כמו שציינתי קודם, יש לי הרבה משפחה בארץ. משפחת אבי אהרון ז"ל הם ממייסדי פתח תקווה. סבא של אבי קבור בבית הקברות הישן  של מייסדי פתח תקווה. אימא של אבי, סבתא פרידה, נולדה בעיר העתיקה בירושלים בבית צמוד לבית כנסת של רבי יוחנן בן זכאי. אמי נולדה בפולין ואביה עזב את פולין והיגר לארה"ב והמשיך לעבוד במקצוע שלו, לייצר מעילים מפרווה. כך הוא הצליח להעביר את כל המשפחה, שמונה נפשות, מפולין לארה"ב.

היום אני מאוד גאה בשורשים של משפחתי ובדור ההמשך, בילדיי ובמה שכל אחד מהם הספיק בחייו. אני מקווה שאמשיך לרוות נחת מהם – מנכדיי ומניני.

סרטון תיעוד קצר של בן ציון: 

הזוית האישית

הסיפור נכתב במסגרת תוכנית הקשר רב דורי בתיכון עמל א פתח תקווה, התש״ף. התכנית נערכה בהנחיית המורות המובליות אולנה גורליק ואפרת קראגץ'.