מאגר סיפורי מורשת

התחלת הסיפור, במדינת ליטא

איציק בונר נולד בליטא בשנת 1760. הבן שלו אהרון נולד ב- 1796. הוא התחתן עם היוולי והיו להם שני בנים יעקב אברהם אשר נולד בשנת 1817 ואיציק גירש. למעשה לסבא אין מידע על המקור של משפחתו. יהודי ליטא היו בעיקר אשכנזים ממרכז אירופה, אבל חלקם הגיעו מגירוש ספרד ופורטוגל דרך הולנד.

ליעקב אברהם בונר ואשתו חנה מנוחה היו שישה ילדים, חמישה בנים ובת אחת. בתולדות משפחתו של סבא אנו נתאר את הסיפור של שנים מהבנים של יעקב אברהם בונר.

שאול בונר נולד ב- 1847 הוא התחתן עם מלכה והיו להם שלושה עשרה ילדים כאשר שלוש בנות נפטרו בגיל צעיר, בין היתר היו שמונה בנות ושני בנים. שאול בונר עסק לפרנסתו בסחר עצים והתגורר עם משפחתו באחוזה רחבת ידיים בגוויגר, על אם הדרך בין העיירות שבלי וקלם בליטא. הוא עשה חיל בעסקיו והיה איש אמיד מאוד. בין שמונת בנותיו שלוש היגרו לדרום אפריקה שניים לארצות הברית ושניים לישראל. אחת שנשארה באירופה נהרגה בשואה יחד עם חלק גדול ממשפחתה. היו מספר ניצולי שואה בחלק זה של המשפחה. שני הבנים היגרו לדרום אפריקה. למשה, אחיו של שאול היו שתי בנות ובן בשם אברהם. בת אחת היגרה לארצות הברית והבת השנייה הקימה משפחה בארץ.

הסיפור שלנו יתעסק במינה בונר, בת של שאול, שנולדה בליטא ב- 1867.

מינה התחתנה עם אברהם, הבן של משה אחיו של שאול, ולכן מינה לא שינתה את שם המשפחה, כאשר היא התחתנה עם בן דודה. הזוג הזה היגר לדרום אפריקה בתחילת המאה העשרים.

בשנת 1901, החליט שאול בונר להגר לדרום אפריקה ולהצטרף לאחיו חיים ולבת שלו וחתנו, שכבר היו בדרום אפריקה. טרם נסיעתו מכר את אחוזתו, קנה מתחם גדול בעיירה שבלי, ומסר את זה  לבני משפחתו.

התבססות משפחת בונר בדרום אפריקה

מינה ואברהם בונר הם הסבים של סבא ג'ף. בדרום אפריקה כבר היו לא מעט בני משפחה (ראה תמונה מס' 1). סבא רבא של סבא (שאול), מינה ביתו ואברהם בעלה התגוררו בעיירה בשם רודפורט (Roodepoort), הנמצאת כעשרים קילומטר מיוהנסבורג, העיר הגדולה. דור ראשון זה של יהודים שהגיעו לדרום אפריקה היו ללא מקצוע וכן עבדו כחנוונים או פתחו חנויות קטנות. הסבא וסבתא של סבי פתחו מכולת ומהר מאוד התבססו בעיירה בה היו כחמישים משפחות יהודיות ביניהם מספר לא קטן של קרובי משפחה. בעיירה נבנה בית כנסת בשנת 1904. (ראה תמונה מס' 1 משפחת בונר בדרום אפריקה בשנת 1904).

למינה ואברהם נולדו ארבעה ילדים, ביטי בשנת 1903, לואי בשנת 1907, גרטי בשנת 1911 ושרה בשנת 1913. ביטי למדה להיות מורה לפסנתר ולימדה פסנתר באותו עיירה עד שהיא נישאה ועברה לגור בעיירה אחרת, גרטי למדה להיות מורה ולימדה בבית ספר עממי במשך שנים רבות. גם היא ידעה לנגן בפסנתר. שרה הייתה מנגנת בכינור ובצ'לו ועבדה בהנהלת חשבונות. אחרי נישואיה היא עברה לעיר אחרת ונולד לה בן אחד שגר היום בלונדון. לואי, אבא של סבא למד רוקחות  ופתח בית מרקחת באותה עיירה. ב 1936 הוא התחתן עם שרה קייווין (ראה תמונה מס' 2 ההורים של סבא בחתונה).

אבא של שרה היגר לדרום אפריקה בהתחלת המאה מריגה, בלטביה. הוא היה אינסטלטור ביוהנסבורג. לזוג לואי ושרה בונר נולד הבן הראשון ג'פרי בשנת 1937 ושתי בנות זיליה, שנולדה ב 1940 וביולה בשנת 1948. זיליה היא כיום אלמנה וגרה בנתניה, בישראל ואם לשלושה ילדים, תשעה נכדים ונין אחד. ביולה נשואה ללא ילדים ומתגוררת בדרום אפריקה. סבא ג'ף סיפר לי על חיי הילדות ברודפורט. הוא למד שם בבית ספר עממי כאשר הדודה שלו, גרטי הייתה מורה בבית הספר. בשנים אלה מורות קיבלו קביעות בעבודה בתנאי שנשארו רווקות ולכן גרטי נשארה רווקה. בשעות הצהריים לאחר סיום הלימודים בבית ספר הילדים היהודים היו לומדים עברית ותפילה ב"חדר". המלמד היה הרב המקומי שתפקידיו כללו עריכת התפילות בבית הכנסת, לימוד של הילדים ב"חדר" ושחיטה המקומית.

סבא גם סיפר שבבית שלהם היו להם שני משרתים כושים. בחצר היה לול קטן עם מספר תרנגולות. ביום שישי בבוקר המשרת היה לוקח תרנגולת אחת לשחיטה אצל הרב. הילדים היו משחקים טניס כספורט העיקרי והיו משתתפים במפגשים של תנועת נוער יהודי (הבונים).

ברודפורט לא היה בית ספר תיכון בו לימדו בשפת האנגלית ולכן נשלח סבא לפנימייה שהיה בית הספר תיכון קתולי, ביוהנסברג. בבית ספר זה כמו ברוב בתי הספר בדרום אפריקה שמו דגש על השתתפות בספורט. בשטח בית הספר היו מגרשי ספורט רבים, מגרשי טניס ובריכת שחיה. בגיל 15 נשבר הקרסול של סבא במשחק רגבי. הוא נותח והיה צריך להעדר מבית הספר במשך 8 שבועות. למרות זאת הוא סיים את לימודיו בבית ספר זה בסוף 1954 עם הישגים טובים בבחינת הבגרות.

הוריו של סבא מימנו לו את ההשתתפות בנסיעה לארץ בכדי להשתתף בתוכנית של הסוכנות היהודית עבור סטודנטים מדרום אפריקה. הם היו בארץ כחודשיים, שמעו הרצאות וטיילו בארץ. סבא סיפר לי סיפור מיוחד על הטיול בנגב. בינואר 1955 הקבוצה יצאה בשני אוטובוסים לנגב. לאחר שביקרו בהריסות עיר העתיקה עבדת, הם המשיכו דרומה ואז התחיל לרדת גשם זלעפות.

האוטובוס הראשון התחלק ונתקע בבוץ עמוק ולא ניתן היה לשחרר אותו (ראה תמונה מס' 3 אוטובוס תקוע בבוץ בנגב ינואר 1955).

הם העמיסו את כל המשתתפים באוטובוס אחד והגיעו למצפה רמון. מצפה רמון היה מחנה עבודה ולא היה מספיק אוכל עבור כ 70 סטודנטים מדרום אפריקה ולא היו שם מקומות שינה  ולא מכשירי קשר לטווחים ארוכים. בערב הראשון כל אחד קיבל חצי ביצה קשה ותפוח אדמה אחד וישנו במקום כלשהו. למחרת היום נשלחו מטוסים קלים (פייפרים) לחפש את הסטודנטים האבודים. הם הצליחו ליצור קשר באמצעות מכשירי קשר לטווחים קצרים וכעבור זמן מסיום חזר מטוס אחד וזרק שקים של מזון. התברר שדוד בן גוריון שהתגורר באותה תקופה בשדה בוקר שמע על האירוע ונתן הוראה לשחוט כבש ולשלוח את הבשר למצפה רמון. ביום השלישי לסיפור זה הגיעו למקום מספר משאיות 4 על 4 בכדי להחזיר את בני הקבוצה לירושלים, וזה לפני שהגיע בשר הכבש. סבא המשיך בתיאור של התקופה בתוכנית זו. הוא למד הרבה על היסטוריה והגאוגרפיה של מדינת ישראל. הוא גם הספיק להכיר ולבקר בביתם של בני משפחה שגרו בעיר (תל אביב), במושב (גבעת ח"ן על יד רעננה) ובקיבוץ (קבוצת כנרת).

בסיום תוכנית הלימודים סבא חזר לדרום אפריקה בכדי להתחיל בלימודיו בבית ספר לרפואה באוניברסיטה המקומי ביוהנסבורג (אוניברסיטה של וויטווטרסרנד). ההורים של סבא החליטו להעתיק את מגוריהם ליוהנסבורג ולכן סבא היה מסוגל לגור בבית ולהגיע ללימודים כל יום.

ההורים של סבא בנו בית חדש על שטח של כ- 3-4 דונם בשכונה בה הרוב המשפחות היו יהודיות. בקרבת המקום היה בית כנסת ובית ספר עממי. הבית היה גדול עם ארבעה חדרי שינה ובחצר היו חדרים לשלושה משרתים. בנוסף בחצר היה מגרש טניס, ובסופי שבוע היו באים חברים לשחק טניס.

בבית ספר לרפואה למד סבא בהתחלה הרבה מקצועות כגון: כימיה, פיזיקה, זואולוגיה, אנטומיה  ופיזיולוגיה של בן אדם. בהמשך היו לימודים בכל מקצועות הרפואה יחד עם עבודה במחלקות השונות בבית החולים. בתקופה זו המשטר בדרום אפריקה היה משטר אפרטהייד, זאת אומרת הפרדה מוחלטת בין שחורים ולבנים. למעשה אפשרו לשחורים בודדים ללמוד רפואה יחד עם הלבנים אבל היה אסור להם לבדוק חולים לבנים. מספר בתי חולים היו מסונפים לבית ספר לרפואה , חלקם רק ללבנים וחלקם רק לשחורים. סבא כסטודנט עבד בכל סוגי בתי החולים.

כחמישים אחוז של הסטודנטים היו יהודים. היו לימודים גם בשבת אבל אסור היה לקיים מבחנים ביום השבת. רוב החברים של סבא היו יהודים והיו להם פעילויות חברתיות רבות. בנוסף הוא התחיל להיות פעיל בתנועה ציונית והיה מארגן מפגשים לאנשים. קראו לתנועה הציונית בני ציון. בחופשות קיץ היו מקיימים מחנה קיץ, במשך שלושה שבועות, בחוף הדרומי של דרום אפריקה, כאלף חמש מאות קילומטר מיוהנסברג. היו לוקחים כחמש מאות ילדים בנסיעה ברכבת במשך יומיים. בשטח של המחנה היו מספר רב של אוהלים לכל הילדים. המדריכים הכינו תוכנית של העברת מידע על ישראל וציונות לחניכים יחד עם בילוים באזור המחנה בשפת הים.

לקראת סיום לימודיו סבא תכנן את עלייתו ארצה. בדצמבר 1960 הוא סיים את לימודיו בבית ספר לרפואה וקיבל תואר של רופא. משפחתו של סבא צולמה לפני שהוא עזב את דרום אפריקה (ראה תמונה מס' 4 סבא עם הוריו ואחיותיו זליה וביולה). כשבוע אחרי הענקת תואר הוא עלה על מטוס של אל על ונסע ארצה. ההורים שלו לא היו לגמרי מרוצים שהבן הבכור עזב את הבית אבל הבינו את רצונו.

הקמת משפחת בונר במדינת ישראל

כחודש אחרי נחיתתו בארץ, התחיל סבא לעבוד בבית החולים תל-השומר (היום מרכז רפואי על שם שיבא). הוא התגורר בשיכון של בית החולים ואכל בחדר אוכל של בית החולים. בית החולים תל השומר דאז כלל מספר ביתנים שנבנו ע"י הצבא האנגלי לפני הקמת המדינה. מסביב לבית החולים היו המגורים של תלמידות סיעוד ומגורים המיועדים לרופאים, אחיות ועובדים אחרים בבית החולים.

בסופי שבוע סבא היה מבקר את משפחות הקרובים בארץ. בשנה הראשונה הוא עבד במספר מחלקות כהמשך של לימודיו ובסיום השנה קיבל רישיון לעסוק במקצוע הרפואה בארץ. בשנה השנייה התחיל לעבוד במחלקת ההרדמה ואחר כך במחלקה פנימית.

יום אחד באפריל 1962 אחות אחת בבית החולים סיפרה לו שנסעה מנתניה עם זוג של עולים חדשים מדרום אפריקה והם סיפרו לה שיש להם דרישת שלום עבור סבא, מחבר שלו בדרום אפריקה. הם נתנו לה פתק עבור סבא בו הזמינו אותו לבקר אצלם בתל אביב. באותן השנים לרוב התושבים לא היו טלפונים בביתם לכן לא הייתה אפשרות לקבוע פגישות עם חברים ועם קרובי משפחה דרך הטלפון. מספר ימים לאחר קבלת הפתק החליט סבא לבקר את קרוב משפחה שהיה גר ברחוב הקליר, על יד גן החיות הישן בתל אביב. הקרוב לא היה בבית והיות והמקום קרוב לרחוב ארלוזורוב הוא החליט לבקר את משפחת טרפידו, העולים החדשים מדרום אפריקה. בדירה הוא מצא את אם המשפחה עם אורח. היא סיפרה לו שיתר בני המשפחה, בעלה ושתי בנות, עומדים לחזור תוך זמן קצר והציעה לסבא כוס קפה ועוגה.

כעבור זמן קצר, חזרה הביתה הבת הבכורה, פמלה טרפידו. מיד החליט סבא להזמין אותה לצאת איתו למחרת הערב. בזה התחיל הרומן בין סבא ובין סבתא (ראה תמונה מס' 5 סבא וסבתא מספר ימים אחרי פגישתם הראשונה). הם יצאו ביחד כל ערב וכעבור שבועיים הודיעו להורים של פמלה שהחליטו להתחתן. לאחר קבלת הסכמת שתי המשפחות תכננו את טכס הנישואין בחודש ספטמבר בכדי לאפשר להורים של סבא לתכנן את בואם לשמחה.  מאז חלפו 56 שנים והם עדיין ביחד.

הטכס היה צנוע באולם בבניין השייך לפדרציה הציונית הדרום אפריקאית עם בני משפחה ומעט חברים. הם קבלו מגורים בשטח בית החולים והתגוררו בדירות שונות בשיכון עד 1970. במשך שנים האלה סבא התגייס לשירות סדיר כרופא ואחר כך שירות קבע. הוא עבר קורס קציני רפואה והוענק לו דרגת סגן. סבא גם התמחה בנפרולוגיה, מקצוע בו מטפלים בחולים עם יתר לחץ דם ו/או מחלות כליה ובמיוחד טיפול בדיאליזה. זה היה מקצוע חדש לגמרי עם מעט מאד מומחים בארץ וגם בחו"ל.

סבתא שהייתה בעלת תואר במסחר ועבדה בחברת י.ב.מ. בדרום אפריקה קבלה עבודה ב י.ב.מ. בישראל והמשיכה לעבוד בחברה זו. בתחילת 1964 נסעו סבא וסבתא לדרום אפריקה בכדי להשתתף בחתונתה של אחותו, זליה. זה גם נתן להם הזדמנות להיפגש עם הקרובים בשני הצדדים. בעת שהותם בדרום אפריקה התחלקה הסבתא מינה ושברה את צוואר עצם הירך. היא נותחה אבל אז התחיל ההידרדרות במצבה והיא נפטרה ב 1966. בשנת 1964 נולד הבן הבכור, אלון. הוא נולד בבית חולים דז'אני ביפו. בשנים אלה לא הייתה מחלקת יולדות בתל השומר. לפני קום המדינה בית חולים דז'אני היה שייך למשפחה ערבית של ד"ר דז'אני. מירית, אימי נולדה ב 1967 בתל השומר במחלקת יולדות החדשה שהוקמה אז.

סיפורים מעניינים מאותה תקופה.

באחד הימים, ב- 1967, התקשר פרופ' חיים שיבא שהיה מנהל בית החולים לסבא וביקש ממנו להגיע למשרדו בכדי לקחת תייר, רופא דרום אפריקאי ולהראות לו את בית החולים. בסיום הסיור הם פנו למשרדו של שיבא ומיד ראו  שיושב שם דוד בן גוריון. שיבא הציג את שני הרופאים הצעירים  בפני בן-גוריון. אחר כך סיפר התייר לסבא שהוא נמצא בישראל מספר ימים וכבר הכיר את בן גוריון. שיבא ובן גוריון היו חברים טובים ובן גוריון היה מבקר את שיבא בית החולים לעתים קרובות.

האירוע הדרמטי ב- 1967 היה מלחמת ששת הימים. סבא עבד אז בבית החולים במסגרת שירות הצבאי. כשבוע טרם פריצת המלחמה הוא התבקש להתייצב במשרדו של קצין רפואה ראשי. המפקדה של חיל הרפואה הייתה במחנה תל השומר על יד בית החולים. נאמר לסבא שקיים סיכון גבוה למלחמה ושעליו לנסוע הביתה בכדי להתארגן ולנסוע לבית החולים רמב"ם בחיפה בכדי להחליף בתפקיד את אורי בתר, מנהל נפרולוגיה ויחידת הדיאליזה. אורי בתר היה צריך להתייצב ביחידתו בצבא. הוא היה מפקד של בית חולים מוצנח. סבא סיפר שיחידת הדיאליזה ברמב"ם, הייתה קטנה עם מכשיר אחד וחולים בודדים. הוא מצא מכשיר נוסף שהוצא משימוש בבית חולים הדסה בירושלים. הוא הצליח להפעיל מכשיר זה. באותה תקופה, סבתא הייתה בחודש השביעי להריונה עם אמי. כאשר המלחמה פרצה ב- 5 ביוני, סבא היה בבית החולים. בימים הראשונים  של המלחמה לא הייתה הרבה עבודה היות ורוב הקרבות היו בדרום. בתאריך 9/6/1967, יום חמישי של המלחמה, התחילה המתקפה על רמת הגולן ובאותו יום ולמחרת היום מספר רב של פצועים הועברו לבית החולים רמב"ם, חלקם נזדקקו לעזרתו של סבא. לאחר סיום המלחמה, סבא חזר למקום עבודתו בתל השומר.

באותן השנים, נערך בימי העצמאות מצעד צבאי גדול עם הצגת כל הכוחות. נשיא המדינה וראש הממשלה היו יושבים בבמה המרכזית בכדי לקבל את החיילים הצועדים. במסגרת תפקידו בצבא סבא נשלח למספר מצעדים בכדי לשמש כתגבורת רפואות עבור האנשים החשובים האלה. לכן גם סבא היה יושב בבמה המרכזית.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים ביקש לוי אשכול שהיה אז ראש הממשלה לעשות סיור בגדה המערבית. סבא נשלח גם במקרה זה כתגבורת רפואית. בסיור השתתפו מספר קצינים בכירים מרחבעם זאבי, אז אלוף הפיקוד המרכז ושרים בממשלת אשכול. הם סיירו לאורך הירדן והגיעו לקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן ומשם חזרו לירושלים במסוקים. למחרת היום הופיעה ב"מעריב" תמונה של ראש הממשלה המתכופף מעל תעלת מים, על יד התעלה יגאל אלון וברקע עומד סבא ומשקיף על האנשים החשובים. (ראה

תמונה מס' 6 – ראש הממשלה אשכול בודק תעלת מים, יגאל אלון על ידו וסבא ג'ף ברקע)

סבא חשב לנסוע לארצות הברית להתמחות בטיפול נמרץ שהיה מקצוע חדש. אך ב- 1969 הציעו לסבא לפתוח יחידה לנפרולוגיה עם דיאליזה בבית החולים הלל יפה בחדרה. הוא הגיע למסקנה שמדובר בקפיצה רצינית במעמדו, מרופא צעיר במקצוע למנהל יחידה. בחיל הרפואה הסכימו להשאיל אותו לבית החולים הלל יפה, ז.א. שבית החולים היה צריך לפצות את חיל הרפואה על שכרו של סבא. הוא הקים את היחידה והתחיל לטפל בחולים. המשפחה עברה לגור בדירה בשכירות בנתניה. סבא החליט שרצוי שיסע לארצות הברית להשתלמות  במקצועו. הוא התחיל לתכנן את הנסיעה. התברר לו שפורסם מכרז על מגרשים בישוב חופית. סבא וסבתא ניגשו למכרז וזכו במגרש. היה להם חבר אדריכל אשר תכנן את ביתם. הגיע הזמן לנסוע לארצות הברית ובסוף חודש יוני 1971, נסעה כל משפחת בונר לארצות הברית. לפני שנסעו ארגנו את תהליכי הבנייה של הבית החדש כאשר אבא של סבתא (ישראל טרפידו) והאדריכל הסכימו לפקח על הבנייה.

בסוף יוני 1971, סבא, סבתא, אלון ומירית טסו לארצות הברית ואחרי שתי טיסות ונסיעה בן שדות התעופה הגיעו לעיר בשם מדיסון במדינת וויסקונסין. מדיסון היא בירת המדינה ועיר אוניברסיטאית. סבא התקבל להשתלמות בבית החולים האוניברסיטאי. העיר מוקפת באגמים אבל בחודשי החורף העיר מכוסה בשלג רוב הזמן עם קור מקפיא, מתחת ל 10- מעלות צלסיוס (ראה תמונה מס' 7 אלון ומירית בשלג). סבא סיפר שהוא עבד במחקר קליני בו ביצע מספר מחקרים ופרסם 8 מאמרים בהם תיאר את התוצאות של מחקריו.

סבתא מצאה עבודה בבנק בעיר בהכנת תוכנה למחשב. אלון היה בבית ספר עממי ומירית הייתה בגן. בסופי השבוע היו יוצאים לטיולים באזורים שונים במדינה ולעתים היו נוסעים למילווקי, עיר גדולה בה היו מתגוררים קרובים של סבא. בנובמבר 1971 לסבא היה כנס מדעי בוושינגטון ולכן כולם נסעו ברכבם, מרחק של כ 2000 ק"מ לוושינגטון. בקיץ 1972 עשו טיול של כ 3 שבועות  ברכב לחוף המערבי של ארצות הברית. סיפור אחד של סבא: בדרך כלל הוא היה לוקח את מירית לגן שלה בדרך לעבודתו. יום אחד זה היה כל כך קר שהוא לא הצליח להניע את הרכב. הוא הזמין גרר אשר לקח את הרכב למוסך בקרבת המקום. בינתיים סבא לקח את מירית באוטובוס ולאחר הליכה בקור הגיעו לגן כאשר מירית הייתה קפואה. בגן שמו את מירית על מתקן חימום עד שהיא הרגישה טוב יותר.

באוגוסט 1972, סבתא חזרה ארצה עם אלון ומירית ונכנסו לבית החדש בחופית

(ראה תמונה מס' 8 הכניסה לבית בחופית).

סבא נשאר בארצות הברית בכדי להשתתף בכנס בין-לאומי במקסיקו בחודש ספטמבר ואחר כך גם הוא חזר ארצה.  סבא חזר לעבודה בבית חולים הלל יפה בחדרה, אלון התחיל ללמוד בבית ספר בכפר ויתקין ומירית בגן חובה בכפר ויתקין. סבתא מצאה עבודה במחלקת המחשבים במפעלי נייר חדרה. ביום כיפור 1973 פרצה מלחמה וסבא המשיך לעבוד בבית החולים. באותה שנה מירית התחילה ללמוד בבית ספר בכפר ויתקין. אמו של סבא נפטרה בדרום אפריקה בשנת 1974 ואביו בשנת 1975. ב 1976 נולד הבן הקטן ליאור. באותה שנה אלון התחיל ללמוד בית ספר תיכון ברופין.  סבא קיבל הצעה לעבוד בבית החולים בילינסון והיות ומדובר בבית חולים מרכזי וגדול, הקשור לבית ספר לרפואה באוניברסיטה תל אביב הוא החליט לקבל את ההצעה. בפברואר 1977 הוא התחיל לעבוד בבלינסון בהתחלה כמנהל יחידה במחלקה ליתר לחץ דם ומחלות כליה ובהמשך התמנה למנהל המחלקה. הוא סיפר שהמחלקה כללה יחידת דיאליזה גדולה ומרפאת חוץ גדולה. בנוסף היה קשר הדוק עם מחלקת השתלת הכליה בבלינסון. לכן סבא וצוותו טיפלו בחולים עם סוגים שונים של מחלות כליה ודאגו לטפל בחולים שעברו השתלת כליה. בתקופה שסבא עבד בבילינסון הוא היה שייך לאוניברסיטת תל אביב ובסוף קיבל תואר של פרופסור חבר.

הוא גם נבחר כנשיא האיגוד הנפרולוגים בארץ. הוא היה נוסע לכנסים מדעים בארצות שונות בעולם ובילה תקופות שבתון בארצות הברית, באוסטרליה ובמכון וויצמן ברחובות. מחקריו פורסמו ביותר מ150 מאמרים. הוא גם עזר בהפעלת יחידת דיאליזה בבית החולים לניאדו בנתניה. ב 2003 הוא הוציא לאור יחד עם רופא מאוסטרליה ספר המתאר את הטיפול בחולים עם מחלת כליות משנית לסוכרת

(ראה תמונה מס' 9 הספר של סבא)

באותן השנים המשפחה השתלבה בפעילות בחופית, אלון ומירית סיימו את הלימודים ברופין והתגייסו לצבא. ליאור הבן הצעיר למד גם הוא בכפר ויתקין וברופין. בסיום שירות הצבאי אלון התקבל ללימודים בטכניון וסיים תואר בהנדסת חשמל. מאז הוא עובד בחברות הייטק בתכנון שבבי מחשב. אמי מירית קיבלה תואר בהנדסת תעשייה וניהול בטכניון. אחר כך קיבלה תואר במנהל עסקים ובתכנות מחשבים. היא עבדה בחברות הנדסה וכעת עובדת באגף המחשוב בעירית תל אביב. ליאור למד משפטים וכעת יש לו משרד המתמחה בדיני עבודה.

בשנת 2002 סבא פרש מעבודתו בבית החולים ובאוניברסיטה. הוא לא הפסיק לעבוד וב 2003 נסע לאוסטרליה לשבתון נוסף להמשיך עם עבודות מחקר. הוא גם עזר בפתיחת והפעלת יחידת דיאליזה בבית חולים מעייני הישועה בבני ברק .

בשנים אלה משפחת בונר התרחבה מאוד. לאלון ואשתו מיכל נולדו שלושה ילדים, למירית ובעלה ניב נולדו ארבעה ילדים (אני מספר ארבע) וליאור ואשתו היילי נולדו שלושה ילדים.

זה הסיפור של משפחת בונר ממשפחת מבוססת בליטא, אשר היגרה לדרום אפריקה ותוך מספר שנים הצליחה להתבסס שם. הסבא שלי, ג'ף החליט לעלות ארצה והצליח להתברג בין הרופאים המובילים במקצועו ולהקים משפחה מורחבת ומוצלחת. אני יחד עם ההורים, אחים ואחות, דודים ודודות ובני דודים גאים ושמחים להשתתף כל שבוע בארוחת ערב משפחתי בשבת בבית של סבא וסבתא בחופית. (ראה תמונה מס' 10 הבית של סבא וסבתא בחופית).

הזוית האישית

סבא ג'ף: ההשתתפות בתכנית אפשרה להכיר טוב יותר את מאיה ולהעביר לה את הסיפור של המשפחה שלנו.

מאיה: היה לי מהנה ללמוד על חיי המשפחה של סבא, מה הסיפור חיים שלו ואיך המשפחה הוקמה. למדתי  על סבא הרבה ולמדתי להכיר אותו.