מאגר סיפורי מורשת

ילדות בצל מלחמת העולם השניה

שמי מיכאל, נולדתי בתאריך 18 בנובמבר 1939, הייתי הילד החמישי במשפחה בת 9 נפשות. הבית שלנו היה באוקראינה בכפר נובו זיטומיר, שהוא כפר יהודי. לאבא שלי קראו ניסים ולאמא שלי קראו שרה. לאחיי קראו :סמיון, גלה, רוזה, מנדל, משה וטניה. בילדותי פרצה מלחמת העולם השנייה, הייתי בן שנתיים כאשר התחילה המלחמה ובזמן זה חיינו באוקראינה. בכפר היה לנו בית עם גינה גדולה, סוס ופרה. הגרמנים התחילו במתקפה מהירה והתקרבו לכפרנו, כאשר סבא רבא שלי שמע את זה הוא אסף את כל משפחתו כדי לזוז משם, וכאשר עזבנו את ביתנו הייתה ברדיו שמועה שהצבא של מדינות הברית עצרו את הגרמנים ולכן נשארנו בכפר. אך כעבור שבועיים הגרמנים התחילו שוב במתקפה ומשפחתנו נאלצה לעזוב את הבית וללכת לכיוון מזרח בכביש עם המון אנשים שגם עזבו את ביתם וצעדו לכיוון מזרח. צעדנו ימים רבים בקור מקפיא ומעלינו טסו מטוסים של הגרמנים שהטילו פצצות מהאוויר, וכעבור ימים של הליכה הגענו לתור ארוך בכדי לעבור את הגשר שעובר מעל נהר "נפר". אחרי שעברנו אותו, מטוסי הגרמנים פוצצו את הגשר וכל האנשים שנשארו חיים הם נהיו שבויים ואחרי זה נרצחו. המשכנו ללכת עוד ימים רבים בלי הפסקה עד שהגענו לתחנת רכבת. למזלנו היה לנו סוס שלקחנו עמנו לדרך, וכשהגענו לתחנת רכבת הסכימו לתת לנו לעבור תמורת מסירת הסוס לצבא ואז נכנסנו לרכבת. באותו זמן היו באוויר מטוסי צבא גרמניה שהפציצו את הרכבת. הצלחנו לברוח מהרכבת שעלתה באש וכך ניצלנו. הרכבת נשרפה והיו הרבה הרוגים. מי שנותר בחיים הצליח לברוח עם רכבת אחרת, וביניהם בני משפחתי. מאוחר יותר נודע לנו שהגרמנים עשו גטו בכפר בו נולדתי והרגו שם 3911 יהודים. אם משפחתנו לא הייתה בורחת משם, כנראה שכולם היו מתים.

הרכבת בה נסענו החלה במסע למזרח אל רוסייה, עד שהגיעה לצפון קזחסטן. שם קיבלנו בית לזמן מה ואבא שלי וסבא רבא של דניס הלך לצבא להילחם, ומשפחתו חזרה לאוקראינה בשנת 1944. אבא שלי השתתף בשחרור בודפשט, וכאשר המלחמה הסתיימה בתאריך 9 למאי 1945, הוא חזר ממלחמת העולם השנייה וחיכה לו עץ דובדבן שסבתא רבא של דניס (כלומר אמא שלי) לא הרשתה לילדים לקטוף ממנו דובדבנים, כי היא רצתה שאבי יקטוף את הדובדבנים כשיחזור מהמלחמה, כי הוא אהב אותם. הם חייו בביתם עד שנת 1948 ואז הם עברו לגור ברוסיה בתכנית עלייה לאזור יהודי בכפר הנקרא "לזרבו". כפר זה הוא נמצא 68 קילומטרים מ"בירוביגן". בלזרבו הם קיבלו בית וכסף לקניית פרה. במקום המגורים החדש חיכו להם תנאים קשים: בקיץ היה חם מאוד והיו הרבה יתושים, ובחורף המעלות הגיעו עד למינוס ארבעים, היה הרבה שלג מחודש אוקטובר ועד לחודש אפריל. בבתים היו תנורים שבערו מהדלקת גזעי עצים שכדי להשיגם סבא שלי נסע ליער וכרת אותם, העלה על עגלת סוסים והביאם במשך שעות רבות הביתה.

סיימתי בבית הספר שמונה שנות לימוד. לאחר מכן התגוררתי עם אחותי הבכורה ושם עבדתי כחוטב עצים. אחותי הכריחה אותי לסיים ללמוד את כל 10 הכיתות, ואז עבדתי ביום ולמדתי בערב כך במשך שנתיים עד שסיימתי את בית הספר (ברוסייה לומדים 10 כיתות).

שירות בצבא ברית המועצות

לאחר סיום לימודיי בבית הספר התגייסתי לשרת בצבא ברית המועצות. שלחו אותי לקורס חייל ללזרבו, לכפר היהודי שבו חייה משפחתי. ראיתי את השכן של ההורים שלי וביקשתי להעביר למשפחתי שאני עובר בכפר את הקורס חייל. בערב אבא שלי (סבא רבא של דניס) הגיע אלי לבסיס ונתתי לו את הכסף שנשאר לי. המפקד שלי ראה זאת והתלונן למה לוקחים לחייל שלו את הכסף, הסברתי לו שזה אבא שלי, והמפקד ביקש סליחה והלך. לאחר תקופה חליתי ואושפזתי בבית החולים, וכשהחלמתי חזרתי לשרת בצבא ושם העלו אותי בדרגה ושלחו אותי לעבוד בבניית נמל תעופה צבאי. שם  עבדתי על בולדוזר ובניתי עוד מקומות צבאיים. שירתי בצבא שלוש שנים וארבעה חודשים.

לימודים ועבודה

אחרי הצבא נסעתי לעבוד בעיר שנקראת סוובודני בכריית זהב מהאדמה. עבודתי הייתה לתקן מכונות/טרקטורים/בולדוזרים/משאיות ועוד. עבדתי שם במשך שלוש  שנים, את חלק מהכסף שהרווחתי שלחתי להורי. לאחר מכן התחלתי ללמוד באוניברסיטה הנדסת מכונות, ביום  למדתי ובערב עבדתי כחשמלאי כדי להתפרנס. בהיותי בן 29 הציעו לי לעבוד כמורה באוניברסיטה צבאית ובמכללה. סירבתי ועבדתי בחווה כמכונא ואחרי שנתיים התחלתי לעבוד כמהנדס ראשי ומוניתי לאחראי על מאות עובדים. חוץ מהעבודה הזאת היו לי הרבה עבודות למען הציבור. הייתי מנהיג בהסתדרות.

אהבה ונישואין

באחד מהאירועים ראיתי אישה יפה. הזמנתי אותה לרקוד, רקדנו במהלך כל האירוע והיינו הזוג הכי יפה שם. שמה היה נינה ובתום האירוע ליוויתי אותה לביתה ולא נפגשנו יותר. כעבור זמן הזמינו אותי השכנים ליום הולדת ואמרו לי שיכירו לי בחורה יפה. כאשר הגעתי לאירוע ראיתי את נינה. ההפתעה וההתרגשות היו גדולים ומאז לא נפרדנו ,התחתנו לאחר כשנה וחצי. נולדו לנו  שלושה ילדים: שני בנים (שביניהם אבא של דניס) וילדה אחת.

יצאתי לפנסיה בשנת 2005 וסבא נפטר נפטר בתאריך 07.03.2017. סיפורו סופר על ידי אבי, שהיה חשוב לו מאוד לתעד את קורות חיו של אביו.

הזוית האישית

הנכד דניס: אני לא הכרתי את סבא שלי ממש טוב וקצת ראיתי אותו, ואבא שלי סיפר לי הרבה דברים מעניינים על סבא שלי , ואני מאוד אוהב אותו בעיקר מעריץ אותו לאחר כל הסיפורים ששמעתי עליו.