מאגר סיפורי מורשת

שמי שוש נאור, נולדתי בפולין בשנת 1949, להורי קראו אידה ולאון .

אמי נולדה ברומניה והייתה תופרת תלבושות בתיאטרון הרוסי. אבי נולד בפולין ולמד בישיבה, בעיירה שבה כל היהודים נרצחו. בשל כך הוא ברח לרוסיה, ושירת בצבא הרוסי. כל המשפחה של אמי (אידה) ואבי (לאון) נרצחו בשואה .

בכיתה א' למדתי בפולין לאחר עלייתי לארץ ב 1957 בגיל שמונה, למדתי בבית ספר יסודי בקרית טבעון. אחרי שעליתי לארץ [בגיל שמונה] גדלתי בקרית טבעון. בילדותי בפולין לא שיחקתי עם ילדים ולא הייתי בגן ילדים ,ילדים יצאו רק בליווי מבוגרים כי הייתה אנטישמיות .

כשעליתי ארצה שחקתי בבית הספר עם ילדים, במשחקי רחוב כגון – מחבואים, קלאס ,תופסת ,חמור חדש ועוד…

בערבי שישי כל הכיתה הייתה נאספת, והיינו משחקים משחקי חברה, רוקדים במעגל, ושרים, ולפעמים היתה גם מדורה.

אני וההורים שלי מאוד רצינו  לעלות לישראל, ורק אחרי שהרשו לנו לעזוב את פולין, הם ארזו שתי מזוודות זה היה כל הרכוש שלנו, קצת בגדים ואוכל. שמחנו מאוד לעזוב את פולין, ורצינו להגיע לארץ אחרת. הנסיעה הייתה ארוכה, הרכבות היו רכבות קיטור. לאנשים לא היו מכוניות. תחנת הרכבת הקרובה הייתה בוורשה, בירת פולין והנסיעה ארכה יומיים. מוורשה היה צורך לקחת רכבת, כדי לחצות את כל אירופה, ולהגיע לאיטליה לעיר בשם גנואה, שנמצאת בדרום מערב איטליה. כל הדרך הזאת ארכה כשלושה חודשים ויותר. מאיטליה הפלגנו באוניה בערך שבועיים. האוניה הייתה קטנה מאוד, ועלו עליה מאות עולים מפולין. היה מאוד צפוף ,הים היה מאוד גלי וסוער, האנשים לא הרגישו טוב. הם הקיאו והיו ביניהם הרבה חולים. אני הורי ואחותי לא אכלנו כמעט  דבר, אכלנו קצת תפוחי עץ שהבאנו איתנו מפולין במזוודה.

בארץ נשלחנו למעברה בטבעון, וגדלתי בקרית טבעון.

בצבא הייתי בחיל האוויר, בבסיס רמת דוד, בטייסת של מטוסי קרב.

התחתנתי בגיל עשרים ושתיים, אחרי הצבא. החתונה הייתה במועדון קצינים, כי בעלי היה חייל בצבא קבע. אחרי החתונה נסעתי לירח דבש בירושלים, כל ירושלים הייתה מכוסה בשלג .

אחרי הצבא התחלתי ללמוד בבית ספר לאחיות, ובסיום לימודי, עבדתי בבית חולים רמב"ם שבחיפה. בשלב מסוים אני ובעלי עזבנו את הארץ, ונסענו לשליחות מטעם משרד הביטחון ללונדון, אני עבדתי בשגרירות ישראל בלונדון במוסד ובעלי היה העוזר של הנספח האווירי בלונדון.

יש לי שלוש בנות .יש לי שמונה נכדים ועכשיו אני גמלאית שנהנית מהחיים. מציירת מטיילת, מבשלת, מתעמלת, ושומרת על הנכדים.

אני אוהבת לציר, לטייל, לקרוא עיתון, לרכל עם חברות, ולשמוע הרצאות.

העליונית של שוש -סיפורה של סבתא שוש

אמי תפרה את כל הבגדים של הילדים שלי, וגם את הבגדים שלי. היא תפרה לימי הולדת, חגיגות, כובעים, מעילים, אפודות. לא היה צורך לקנות בגדים הכול היה תפור. אמי הייתה תופרת שעבדה בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא תפרה תפאורות ותלבושות לתאטרון הרוסי, כי העיר שהיא גרה ברומניה הייתה על גבול רוסיה, וכשהגרמנים פלשו לאירופה ולרומניה אנשים התפזרו, וברחו. מי שהצליח להינצל היו אלה שברחו לעבר רוסיה. כל הבית של אמי היה מלא בדים מכל הסוגים: תחרות, משי, מה שרק אפשר לדמיין, כמו חנות בגדים. לאימי היו גם כל כלי התפירה שניתן למצוא. כשאמי הייתה מטיילת, או הייתה נוסעת למקום כל שהוא, היא לא הייתה קונה כלום. היא הייתה מחפשת רק חנויות בדים, ותמיד היא הייתה מוצאת איזה שהוא בד, מיוחד, ומביאה אותו הביתה. כל העבודות שלה היו עבודות יד, ומדי פעם היא גם הייתה רוקמת על הבגדים שלה. חדרה היה מלא בדים וחוברות מכל הסוגים.

העליונית שבחרתי לספר עליה, תפורה מבד קליל פרחוני משמח, שעושה מצב רוח טוב. לעליונית מחוברות כריות לכתפיים, על מנת שהעליונית תהיה מתאימה בדיוק  לכתפיים, ותתאים יפה לגוף. שמרתי את העליונית במשך כל השנים, ועד היום כשאני מעל גיל שבעים, אני מעבירה אותה מארון לארון, ושומרת אותה בין הבגדים. שמה של אמי הוא אידה ליבלינג – שפרושו אהובתי בגרמנית. את העליונית אמי תפרה, כשהייתי בת שבע עשרה לערך, ואני משתמשת בה עד היום. אני זוכרת שהיא הייתה יושבת בלילות ותופרת, זה לקח לה יום יומיים. קיבלתי את העליונית לפני שישים שנה בערך. ברוב הפעמים אני הייתי מבקשת שהיא תכין לי ,הייתי מסתכלת בחוברות התפירה שלה, ובוחרת מה אני רוצה שהיא תתפור לי, לא היה דבר שהיא לא יכלה לתפור. זה מזכיר לי את הבית, ואת אמא, את המאכלים שהיא בישלה, את הבית שבו גדלתי, את השירים שהיא שרה, ואת הדאגה והאהבה לכל מה שעשיתי.

הזווית האישית

מיקה – זו היתה חוויה מיוחדת מאוד, לשמוע מה עבר על סבתי בילדותה. לפני התהליך לא ידעתי חצי מהדברים שאני יודעת עכשיו. זה היה כייף ומרתק, לשמוע איך היה לפני שנולדתי ואיך סבתא שלי חייה בילדותה.