מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בספטמבר 1945, בסופיה בירת בולגריה להורי לילי ויוסף הבדלה. לי אח בכור משה, הגדול ממני בשבע שנים. אחי נולד בשנת 1938, טרם פרצה מלחמת העולם השנייה.

בילדותי

בעת המלחמה הוגלתה משפחתי מעיר הבירה סופיה לעיר השדה שומן. יהדות בולגריה ניצלה ממשלוח למחנות המוות עקב התערבותם התקיפה של חברי פרלמנט והכמורה הבכירה ובתמיכה שקטה של המלך. אך היו גזרות נגד היהודים כגון: הגליה מהבירה, איסור בהחזקת רכוש ומחנות עבודה לגברים.

המלחמה הסתיימה בבולגריה בספטמבר 1944 עם כניסת הרוסים. עלייה המונית של מרבית יהודיי בולגריה, כ-50000 נפש, התקיימה בין השנים 1948-9 ואז עלינו גם אנחנו באנייה מהעיר ורנה שעל גדות הים השחור לחיפה. אבי לא הסכים שנשלח למחנה עולים ובסופו של דבר קיבלנו מהרכוש הנטוש חדר עם שירותים משותפים לשאר הדיירים בדירה, ללא מטבח וללא מקלחת – אותם התקין אבי במו ידיו בהמשך. לאחר 4 שנים עברנו לדירת שני חדרים בדמי מפתח בתל אביב. אחרי 6 שנים הצליח אבי לרכוש דירת 3 חדרים ברחוב דיזנגוף.

התחלתי בית ספר יסודי בחיפה והמשכתי מכיתה ב'-ח' ללמוד בתל אביב, בבית הספר ביאליק. לימודי התיכון היו בתיכון עירוני א' אותם סיימתי עם תעודת בגרות. התגייסתי לצה"ל ושרתי כקצינת ח"נ והשתחררתי בדרגת סגן. התחלתי ללמוד באוניברסיטת בתל אביב פילוסופיה ומדעי המדינה. במקביל עבדתי בחנויות הספרים "סטימצקי" והייתי אחראית על מספר חנויות.

עם סיום לימודיי התקבלתי לעבודה כמבקרת פנים במשרד השיכון. לאחר כשנה עברתי לעבוד בחברת שיכון ופיתוח שהייתה חברה ממשלתית של משרד השיכון. שם הייתי במספר תפקידים וסיימתי כראש אגף. פרשתי מהחברה ב-1995 לפני הפרטתה.

הוזמנתי על ידי יורם גדיש, אשר קיבל עליי המלצות מבחירים במשרד השיכון והתבקשתי להקים ולנהל חברה חדשה שתטפל ברכוש הנטוש ביפו עבור מינהל מקרקעי ישראל. זאת הייתה תקופה מאתגרת ומעניינת ביותר כאשר הטיפול באוכלוסיה של יפו היה צריך להעשות בזהירות וברגישות. באוכלוסיה זו היו ניגודים רבים, עשירים מול עניים, יהודים מול מוסלמים ומול נוצרים, מוסלמים מול נוצרים ונוצרים מול נוצרים בכתות השונות. מצב הדירות והבתים היה בכי רע ופעלנו רבות לשיפוץ בתים, הן חיצונית והן פנימית.

לאחר עבודה נוספת בתחום הנדלן, פרשתי בשנת 2000 לגימלאות.

אחזור עתה אחורה בזמן ואספר על הכרותי עם בעלי ועל משפחתי.

בשנת 1971 הכרתי את סם, סימן טוב פרחי, אשר עבד באותה עת בארכיון המדיני של משרד החוץ, במקביל ללימודיו לתואר ראשון במזרחנות ויחסים בינלאומיים, באוניברסיטה העברית בירושלים. כיוון ששנינו התעתדנו לגשת לבחינת קבלה לצוערים במשרד החוץ, סיכמנו שנלמד ביחד לקראת הבחינה. בימים הבאים הקדשנו זמן ומאמץ ללימודים, אך גם לאהבה שפרחה בינינו. למרבית הצער לא עברנו את הבחינה, אולם זה הביא להקמת משפחה חדשה בישראל. נישאנו לאחר כחצי שנה ונולדו לנו שני ילדים: יותם נולד ב-1974 ונטע נולדה ב-1976. רכשנו דירה לזוגות צעירים בפתח תקווה. לאחר כ-10 שנים התקדמו לדירת גג מרווחת בכפר סבא בה אני מתגוררת עד היום.

עם סיום לימודיו של סם הוא החל לעבוד בחברת "אל על", שבה במשך הזמן הפך לכלכל ולמנהל הדיוטי פרי במטוסים. עבודה זו איפשרה לנו לטייל ברחבי העולם ואכן ביקרנו מקצה לקצה, מסין ועד דרום אמריקה, אפריקה, אירופה וצפון אמריקה. באותם ימים לא היה קל לצאת לטיולים בחול, הן בגלל עליות גבוהות והן עקב הגבלה בהקצבת מטבע חוץ. לשמחתנו שפר מזלנו.

סם התמיד בעבודתו ב"אל על" גם לאחר שחלה במחלה קשה ועד לפטירתו ב-1996. השאיר השאיר אחריו חלל גדול. הנכד היחיד שהספיק לראות הוא אורי שנולד כחודשיים לפני פטירתו.

יותם בני הוא מורה למתמתיקה בתיכון ולו שני ילדים ליעם ויולי. נטע בתי הינה יועצת ארגונית בכירה, נשואה לעמית ולהם שלושה ילדים: אורי והתאומים מאיה ויואב. אנחנו משפחה קרובה, חמה ואוהבת ומקפידים להפגש כמה שיותר ולפחות פעם בשבוע בארוחה משפחתית אצלי.

הזוית האישית

אורי: היה לי כיף מאוד בעבודות ולמדתי המון.