מאגר סיפורי מורשת

שמי יחזקאל אברהם, סבא של יהלי דוידי ותומר ראובן תלמידי כיתה ו'3 בבית ספר בין ההדרים.

נולדתי בעירק באוגוסט 1944 לאמא רחל ואבא אליה. בשנת 1950, בגיל 5 וחצי, עליתי לישראל יחד עם הוריי, 2 אחיי מנשה ואורי ו- 4 אחיותיי סביחה, גילה, אסתר ואמירה. יחד אתנו עלתה כל המשפחה המורחבת סבתא לולו וסבא רחמים (הורי אבי) שלושה אחים של אבי: סלמן, משה ויוסף, והדוד נאג'י והדודה נאדרה (האחים של אימי) וכל בני ביתם. שני אחים נוספים של אבי: אברהם ושאוקי עלו לישראל בשנת 1936. אברהם היה שוטר במשטרת ישראל ושאוקי היה סוהר בשרות בתי הסוהר.

בעירק לא היה שם משפחה (הזהוי היה באמצעות "אבא של…" או "הבן של…"). בהגיעם לישראל, ניתנו לאבי וחמשת אחיו שלושה שמות משפחה שונים. לחלקם ניתן שם המשפחה "רחמים" על שם אביהם, לחלקם ניתן שם המשפחה "אברהם" על שם סבם, ולחלקם ניתן שם המשפחה "עבודי" על של האבא של הסבא.

עלינו בטיסה מבגדד דרך קפריסין לשער העלייה בחיפה, משם עברנו למעברה בפרדס חנה (שהייתה מחנה צבאי בריטי) ומשם הועברנו למעברת האוהלים בבאר שבע. כעבור שנה זכינו לעבור לביתנו בשכונה א' (השכונה הבנויה הראשונה). שש נפשות בדירה בגודל כ- 30 מ"ר. מרבית שטח הדירה היה מיטות. לא היה חשמל ולא היו מים חמים. בלילה הארנו את הדירה באמצעות עששית נפט, ומים חמים למקלחת חממנו בגינה על מדורה.

החיים בישראל היו לא קלים בלשון המעטה, הינו עניים וחיינו במשורה אבל היתה תחושת ביטחון וחופש. לעומתם החיים בעירק, למיטב זכרוני כילד, היו נוחים אבל מלווים בתחושת פחד מתמיד ומאוד לא נעימים בכל הנוגע לקשר עם הסביבה הערבית. מפעם לפעם, המשטרה הטילה עוצר על בתי היהודים וערכה חיפוש לאיתור ממצאים לקשר עם הציונות בישראל. אני אישית הוטרדתי והותקפתי על ידי ילד ערבי שכן . בכל פעם שנפגשנו ברחוב תקף אותי פיזית והחרים כל מה שהיה לי בכיסים. ועד היום אני זוכר את הפחד בשדה התעופה בערב הטיסה לישראל. אחותי ואני מצאנו מטבע על הרצפה ומרוב פחד לא העזנו לקחת אותו…

סבא יחזקאל בילדותו

בגיל 6 וחצי נשלחתי לבית הספר מבלי לדעת את השפה העברית, כמו שאר הילדים שעלו לישראל מארצות שונות. בכיתה ג' הצלחתי בפעם הראשונה לכתוב את שמי בעברית. בית הספר היה רחוק מהבית "בעיר העתיקה". יומיום צעדתי לשם יחד עם אחותי (בת השמונה) ללא ליווי, שלא לדבר על הסעה. אז לא היה חוק שילדים עד גיל 9 לא חוצים כביש לבד וחייבים ליווי מבוגר.

ברחוב שלנו היו 6 בתים דו – קומתיים, בכל קומה שתי דירות. רחוב של קיבוץ גלויות, השכנים היו עולים חדשים מרומניה, טוניס, מרוקו, תימן, הונגריה, וספרד. למרות השוני התרבותי ולמרות קשיי הקליטה חיינו לרוב ביחסי שכנות טובה. אנחנו, הילדים, בלינו ביום ברחוב ובערב התכנסנו מתחת לפנס הרחוב. שיחקנו ב"מחבואים", "תופסת", קלאס, "ים יבשה", "חמור חדש", "טלפון שבור"… ביחד הקמנו קבוצת כדורגל ושיחקנו נגד קבוצות מרחובות שכנים. בהתחלה שחקנו בכדור עשוי מסמרטוטים. לימים הצלחנו לחסוך מעט כסף וקנינו כדור משומש. השמחה היתה גדולה אך לצערנו לזמן קצר מאוד. אחד הילדים לקח את הכדור לחנות אופניים לנפח אותו במשאבה חשמלית. בעל החנות ניפח יותר מדי והכדור התפוצץ! איזה באסה, מסכנים! שוב אספנו כסף וקנינו עוד כדור משומש והפעם נזהרנו, וניפחנו במשאבה ידנית…

הבית של הוריי היה מרכז החיים לכל המשפחה המורחבת. כל בני המשפחה התכנסו ובאו לביתנו ליהנות מהאירוח החם של אמא (מאמא, כמו שקראנו לה). הגיעו הדודים והדודות, האחים והאחיות, הנכדים, הנינים והניצנים, וגם השכנים באו… הקשר והקרבה היו חשובים לכולם. הם עזרו להתגבר על קשיי הקליטה ומצוקת המצב הכלכלי הקשה.

לדירה היתה חצר גדולה שבה היו עצי פרי, גן ירק , לול תרנגולות ותנור לאפיית פיתות. התרנגולות הסתובבו חופשי בחצר ולא מצאנו את הביצים שהטילו. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו, לא בלול ולא בחצר. בשנת 1957 פרצה "מלחמת סיני – מלחמת קדש" ומאחר ולא היו מקלטים או חדרים מוגנים נתבקשנו לחפור בחצר שוחות שבהן הינו אמורים לשהות בהישמע אזעקה. לאחר המלחמה הפכו השוחות למחסן גרוטאות. כשהחלטנו לפנות את הגרוטאות ולמלא את השוחות להפתעתנו מצאנו שם מאגר ביצים גדול שהתרנגולות הטילו בין הגרוטאות.

יהלי דוידי ותומר ראובן, תלמידי כיתה ו'3  בבית ספר בין ההדרים עם סבתא

קישור למצגת באתר בי"ס "בין ההדרים"

החוויה הישראלית  – קיבוץ גלויות של תערובת ריחות וצבעים

למרות קשיי הקליטה, המצב הכלכלי הבעייתי, קשיי השפה והמלחמה, גדלנו לתוך ההוויה הישראלית המיוחדת של קיבוץ גלויות שבה תערובת של טעמים, ריחות וצבעים מהולים בתחושת חופש וביטחון מיוחדים לארץ ישראל של ימי בראשית.

הזוית האישית

היה טעים ונעים וזו המצגת שהכנו בתכנית הקשר הרב דורי