מאגר סיפורי מורשת

שמי אמנון כהן, אני יליד הארץ דור שמיני, נולדתי בטבריה בשנת 1936. היום אני נשוי לשושנה, יש לנו שבעה נכדים ושני נינים תאומים. סיימתי בית ספר יסודי שקראו לו ׳בית ספר אליאנס׳ בטבריה. אחרי זה למדתי בבית ספר תיכון אמל. עבדתי בשירות המדינה, במשרד הפנים, במנהל מחוז הצפון, בתפקיד קצין מחוז שבנצרת עלית.

בשנת 1996 פרשתי לגמלאות ואז קיבלתי של תפקיד יושב ראש ועדה לתכנון ולבניה במגזר הערבי למשך חמש שנים, היות ואני שולט בשפה הערבית. במשך שנות חיי שימשתי בכמה תפקידי התנדבות שכללו אנשי בני ברית בנצרת עלית, כחבר בהנהלת הפועל נצרת עלית. (היום נצרת עלית נקראת "נוף הגליל")."בני ברית" זו עמותה שעוזרת לנזקקים, לדוגמא לפני חגים דואגת לאספקת מוצרי מזון לנזקקים.את רשימת הנזקקים מקבלים מלשכת הרווחה של העירייה ועוד הרבה פעילויות נוספות. בתפקיד יו״ר ועדת תכנון ובנייה כיהנתי במשך חמש שנים, כיושב ראש הועדה שקראו לה ועדה לתכנון לב הגליל שבה טיפלתי בשלושה כפרים שהם סכנין, ערבה, ודיר חנה. את הועדה הזו הקמתי בשנת 1996. גייסתי עובדים שכללו מהנדס ועדה, טכנאיות, פקחי בנייה ועובדי מנהל. היה לי תפקיד נוסף בשירות המדינה, אחראי על מערחות הבחירות בכל אזור הצפון שכללו עיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות.

ההורים שלי: אבי ספרדי ממגורשי ספרד ואמי במקור מאוקראינה, מהעדה האשכנזית. ההורים שנים כבר לא בחיים. כיליד טבריה בשנת 1947 אני זוכר שהערבים שגרו בטבריה גורשו ואז טבריה שוחררה אחרי שבועיים של מלחמה בין היהודים והערבים. בשנת 1962 נישאתי לאשתי, אז הכרתי אותה, ומאז אנחנו חיים ביחד ומאושרים- 57 שנים.

התחביבים שלי הם נגינה באקורדיון, קריאה וטיולים. כנגן על אקורדיון הקמתי להקה של חמישה אנשים והופענו עם התזמורת באירועים: ימי עצמאות, נשפים, וגם עם הופעות בשמחות פרטיות. כסבא הופעתי הרבה פעמים במסיבות בתי ספר וגנים של הנכדים שלי. כנגן על אקורדיון הופעתי כמלווה למדריך בריקודי עם. בין ההופעות של להקות ריקודי עם ניגנתי לתלמידי בית ספר בנצרת עלית.

סיפורי עוסק בגירוש הערבים מטבריה. הייתי אז בגיל 12, הערבים שגרו בטבריה ברחו מהעיר וברצוני לספר על הנושא הזה: בתקופה זו שלט בארץ המנדט הבריטי. לפני שחרור העיר טבריה, באחד מימי חמישי בשבוע, בהיותי עוד כתלמיד בבית ספר יסודי, פתחו הערבים בטבריה במלחמה נגד היהודים. הייתי אז תלמיד בבית ספר ולא יכולנו להגיע חזרה הביתה, דאגו לנו להגיע הביתה באוטובוסים משוריינים. היינו במצור ובעוצר כשבועיים ימים ולא יכולנו לצאת מהבתים, כי כל הזמן הערבים ירו עלינו לכיוון הבתים. אז לא היה קיים צה"ל ובטבריה הייתה ההגנה. ההגנה בכל לילה תקפה את הערבים ואז בסיוע המנדט הבריטי עזרו לערבים לברוח מטבריה, הבריטים דאגו להם לפנותם ונתנו להם ליוי עד צומת גולני. כנער בן שתיים עשרה, יחד עם החברים שלי, צפינו באירוע זה ושמחנו מאוד על שחרור טבריה מהערבים. הערבים גרו בעיר העתיקה. אחרי בריחת הערבים מטבריה הרסו את כל הבתים של הערבים בעיר העתיקה ובמקום זה בנו שלושה בתי מלון גדולים. לטבריה היום מגיעים הרבה אורחים ותיירים, שחלקם בא גם לנפוש בכנרת.

הזוית האישית

יניב: היה לי כיף לעבוד עם סבא של עילי.

אמנון: היה נחמד מאוד לעבוד עם יניב, תלמיד חרוץ, הקשיב לכל הסיפור שלי ושאל תמיד שאלות לעניין. נהניתי לעבוד איתו בכיף.