מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר נועה שרם, ויש לי הכבוד לתעד את סיפורו של סבי. כל השנים גדלתי לתוך סיפור הגבורה שלו וסוף סוף ניתנה בידנו האפשרות להוציא אותו לאור. זהו סיפורו של סבי:

שמי יעקב ונונו, אני יליד מרוקו. מספר ימים לפני פסח היו במרוקו יהודים מארץ ישראל שהגיעו ונתנו לי ולחבר שלי טפסים בשביל שנחתים את ההורים שלנו לעלות לארץ ישראל. בזמנו, לא ידענו באמת מה זה ארץ ישראל, חשבנו שנעשה שם טיול ונחזור למרוקו. כמו כן, ידענו שההורים שלנו לא יחתמו לנו על הטפסים כי היינו צעירים בכדי לעזוב את הבית. לאחר מחשבה מה נעשה והאם נברח לארץ ישראל, החלטנו להחתים אחד את השני מבלי ליידע את ההורים שלנו. כל זה קרה בערב המימונה, בזמן שכולם שמחו והיו עסוקים בלהנות. ארגנו תיק עם בגדים ואוכל וברחנו למקום המפגש שנקבע בכדי שיאספו אותנו. כאשר הגענו, הבחנו ברכב משא גדול והיו בתוכו עוד שני ילדים שנסעו איתנו. נסענו ברכב ארבעה ימים וארבעה לילות, ביום התחבאנו ובלילה נסענו, פחדנו שיתפסו אותנו. בכל ארבעת הימים אכלנו מעט לחם ושתינו מים, ובתומם הגענו למשפחה יהודית באלג'יר שדאגה לנו לאכול, ללינה ולבגדים נקיים. לאחר כמה ימים יצאנו שוב למסע והודיעו לנו שביעד הבא אנו עולים על אונייה בלתי לגאלית לארץ ישראל. האונייה שהפלגנו בה הייתה מאוד ישנה ובקושי הפליגה, נוכחתי גם לדעת שיש עוד בני נוער שעולים איתנו לארץ ישראל. התנאים באונייה לא היה פשוטים: כמעט לא שתינו ואכלנו, סבלנו ממחלת ים והקאנו. אחרי כמה ימי הפלגה הגענו לספרד, הם לא הסכימו שניכנס, אך דאגו לנו לאוכל טוב: גבינות, לחם ומים, ולאחר מכן היהודים שהפליגו איתנו החליטו למיין אותנו. חבר שלי הלך למדינה אחרת ואני הפלגתי לקפריסין, שם שהיתי חודש, ולאחר מכן עליית הנוער העלו אותנו לארץ ישראל בשנת 1947.

כאשר עליתי לארץ ישראל ידעתי לדבר רק מרוקאית וצרפתית, וביקשתי מעליית הנוער לגור בקיבוץ דתי, משום שהייתי אדם מאמין. הם קיבלו את בקשתי והעבירו אותי לישיבה אשכנזית באזור נתניה. בישיבה הם לא דיברו בעברית, אלא יידיש וכשהלכתי לישיבה ולבית הכנסת הם התפללו מהר, לא הבנתי כלום. בעקבות כך, יום למחרת החלטתי שבמקום ללכת להתפלל אני אעשה בחוץ שיעורי ספורט לילדים. בימים הראשונים היו שניים שלושה ילדים, ובמשך הזמן הצטרפו עוד ועוד ילדים. באחד מן הבקרים הרב של הישיבה ראה שהילדים לא מגיעים לתפילה, ובמקום זאת הם עושים ספורט. הרב התעצבן, הרים אותי מהאוזן והחל לצעוק: "גוי גוי". בכיתי ליד כולם מהבושה ומהכאב. לאחר ההשפלה שעברתי, החלטתי ללכת למושבה הטריפוליטאית הסמוכה, למושבה שלי, ופניתי לרב שלהם (הייתי בקשר טוב איתו). סיפרתי לו בערבית מה קרה לי והוא פנה לסוכנות היהודית שתעביר אותי למקום אחר.

הייתי כבר כבן שמונה עשרה והסוכנות החליטה להעביר אותי לקיבוץ "גבעת חיים". העבודה שלי בקיבוץ הייתה חצי יום עבודה וחצי יום לימוד, ביום עבדתי בניקיון חדר האוכל והמקלחות, ובערב עבדתי במיון תפוחי אדמה במושבה שלידינו והרווחתי מהם כמה פרוטות שאיתן יכולתי לקנות לעצמי בגדים ראויים לשבת. בזמן שהותי בקיבוץ גבעת חיים הבחנתי במשך תקופה ארוכה בשיירה של חבר'ה צעירים יהודים שהולכים לפרדס של הקיבוץ, עד שיום אחד החלטתי לעקוב אחריהם ולראות לאילו מטרות הם מתאספים. כשהגעתי אליהם ראיתי שהם מתאמנים בנשק, והחלטתי לפנות למאמן ולבקש ממנו להצטרף אליהם. בימים אלו, יותר מימים רגילים היינו צריכים להיות זהירים משום שהאנגלים ששלטו באותה תקופה בארץ היו עושים סריקות בקיבוץ לבדוק שהכול מתנהל כשורה – אם היו תופסים אותנו הם היו הורגים אותנו.

לאחר כמה חודשי אימון אינטנסיביים (בשנת 1948), המאמן אמר לנו :"מחר אנחנו יוצאים לטיול הכי גדול בארץ, תתייצבו פה ב- 9:00 בבוקר ודעו שאסור לכם להביא כלום, אנחנו נדאג לכם להכל". לא ידענו לאן פנינו מובילות כאשר התייצבנו שם. באותו הבוקר נסענו ברכב גדול וזרקו אותנו בשטח ריק באזור ראשון לציון, ללא ידיעה מה קורה איתנו. חיכינו שיבואו לאסוף אותנו. נותרנו ללא אוכל ושתייה, לא ידענו איפה אנחנו ופחדנו שהאנגלים ימצאו אותנו ויהרגו אותנו. כשהחשיך והערב ירד, לפתע הגיח אוטו עם ארבעה בחורים שאחזו בנשק, ירדו ממנו דרך החבלים ואמרו לנו ללכת איתם. הלכנו איתם ברגל מראשון לציון עד קריית ענבים מהערב ועד 11:00 בבוקר למחרת, הרגליים כאבו והתנפחו היינו רעבים וצמאים, פחדנו מכלבי השמירה של הערבים שגרו בערים, וכן מהאנגלים.

כשהגענו לקיבוץ "קריית ענבים", התושבים קיבלו אותנו בספר פנים יפות ודאגו לנו לאכול, כסות ולינה. לאחר שהגענו לקריית ענבים הבנו שאנחנו משתייכים לפלמ"ח (חטיבת הראל) ואנו צריכים לשמור מהתקפת כוחות ערביים על מרחב ירושלים והפרוזדור המוביל אליה. באחד מן הימים הגיע מפקד ואמר לנו: "מחר אנחנו יוצאים לפעולה בבוקר". זה הרגיש לי מוזר משום שאף פעם לא יצאנו לפעולות באור יום – זה עלול לסכן אותנו. לפעולה זו יצאנו 20 חבר'ה לערך. באותו היום עלינו על ההר, בתחילה לא הרגשנו במשהו מחשיד, עד שלפתע פורעים ערבים החלו לפתוח עלינו באש. נכנסו ללחץ, פחדנו, התגלגלנו מההר, הבנות צעקו, היו אבידות רבות – ביניהם קצין המנהלה מכבי מוצרי ומפקד הפלוגה יעקב סטוצקי. אני נפצעתי מצרור כדורים שנורה לעברי בשני הרגליים והכתף, ואיבדתי את ההכרה. רק בערב חילצו אותנו, והיינו צריכים לקבל טיפול מיידי, אך לא יכולנו להיכנס לירושלים משום שהיא הייתה נצורה בידי האנגלים. אז החליטו לקחת אותנו לקבל עזרה ראשונה בקריית ענבים. הטיפול לא היה טוב, ולכן החליטו להעביר אותי ואת חבריי לביתן החלמה שהקימו ליד בית החולים צהלון (דג'אני) ביפו, שם קיבלתי טיפול ראשוני למשך שלושה שבועות ואז העבירו אותנו לביתני מרפא בתל השומר, משום שהיו שם יותר רופאים ותנאים יותר טובים. עברתי שם חמישה ניתוחים והייתי בהחלמה ארוכה עם קביים וברזלים ברגליים למשך שנה. לאחר ששהיתי שם שנה, ומשום שהייתי מבין הנכים הראשונים במדינה, קיבלתי מהצבא כסף ודירה ביפו בכדי שאתחיל להיות עצמאי, שהרי לא יכולתי לחזור לפלמ"ח עקב הפציעה שלי.

בנוסף לכסף ולדירה שקיבלתי מהם, הם רצו לתת לחמישה עשר מאתנו "מספר ירוק" לקבלת רישיון למונית. בתחילה התלהבתי, אך במהלך ההתלמדות לרישיון הנהיגה שמעתי שהולכים לבנות בית קולנוע גדול בדיזינגוף שבתל אביב, והחלטתי שאני עוזב את הנהיגה לטובת העבודה בבית הקולנוע "תל אביב". כשהגעתי לבעל העסק, הוא אמר שהוא מקבל רק נשים, וכשמשרד הביטחון שמע על כך, הוא החליט להתערב ואמר לבעל העסק שאם הוא לא יקבל את נכי הצבא הם לא יפתחו את בית הקולנוע שלו. בעל העסק החליט להיענות לבקשתם ועשה לנו בחינה. לאחר הבחינה הוא החליט שאני יהיה "הצ'יף" – הסדרן האחראי על העובדים וביקש שאלך לחייט שיתפור עבורי חליפה מכובדת. עבדתי שם במשך עשרים שנה לערך, ולאחר מכן מכל מיני סיבות החליטו למכור את בית קולנוע "תל אביב" "לגולן גלובוס" והמליצו עלי לבוס של גולן גלובוס. בתחילה כשנפגשתי עם מנהל "גולן הגלובוס" הוא ביקש שאסייד ואסדר את המקום לפני פתיחתו, ולאחר מכן הציע שאעבוד אצלו באופן קבוע. סירבתי להצעתו ואמרתי לו: "אני מקבל הרבה כסף מהצבא ומהמשפחה, אני לא רוצה כסף, אני רוצה קביעות בעבודה מהיום הראשון". לאחר המשא ומתן הוא נענה בחיוב ונהפכתי לסדרן.

כיום, אני מוכר כנכה צה"ל ולמעלה משלושים שנה אני מתנדב ושותף בעשייה חברתית ועל זאת קיבלתי מאשת הנשיא, גילה קצב, אות הצטיינות על ההתנדבות שלי.

מימין: אות הצטיינות על התנדבות של יעקב, משמאל: יעקב מקבל את התעודה מידי גילה קצב

הזוית האישית

תמר: היה לי הכבוד לתעד את סיפורו של סבי, כל השנים גדלתי לתוך סיפור הגבורה שלו וסוף סוף ניתנה בידינו האפשרות להוציא אותו לאור. בעקבות המפגשים שלנו חוויתי קירבה, העצמה, הערצה והכי חשוב – יש לי סיפור ממקור ראשון שאוכל לספר לצאצאיו. סבא שלי נהנה מאוד לחשוף בפני את סיפור חייו, שיתף איתי פעולה והרגיש שמחה שהנכדה שלו מתעניינת בהיסטוריה ובעברו. כאשר הצעתי לו את פרויקט התיעוד המשותף הוא מיד נענה בחיוב ולא היה מקום לשאלה.