מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר מיכאלי , נשואה לבעלי חנוך, אם לשלושה, וסבתא לשמונה., גרה בגבעת שפירא, בקרבת בני משפחתי. לפני כחצי שנה יצאתי לפנסיה. בעברי הייתי עובדת סוציאלית בתחומים שונים ובשנותי האחרונות עבדתי עם ניצולי שואה, דור ראשון ושני.

קורות חיי     

נולדתי ביגוסלביה 1942 כיום נקראת קרואטיה בעיר זגרב. משם גם באו הוריי, 1942 בעיצומה של מלחמת העולם השניה. בהיותי כבת שנה הגרמנים פלשו לזגרב ואבי(אמיל שורץ) ז"ל היה אחד המבוקשים הראשונים.

הוא היה ציוני פעיל מאוד בתנועת הנוער ורצה לקדם את העלייה לארץ. לא הסתיר את דעותיו והחל להיות נרדף.

בשלב ראשון נאלץ לעזוב את האוניברסיטה בשל היותו יהודי. הוא המשיך לפעול בסתר וקיבץ קבוצה של בני נוער שנאסר עליהם ללכת לבית הספר ולימד אותם במקום מסתור. לאט לאט התהדקה הטבעת סביבו וכשלא הצליח למצוא מקום מסתור נאלץ לברוח עם אמי ואיתי.

 

הבריחה 

היו מספר בעיות כמו היכן להסתתר ובמי לבטוח גם ידידים טובים וקרובים הפכו לפתע למלכודת, הם היו עשויים להלשין עלינו (במקרה הגרוע) או להתעלם ולפעמים חשו  אי נעימות ובתירוצים מוזרים היו מתחמקים מלתת עזרה.

 

נאלצנו לעזוב את קרואטיה ולחפש דרכי מילוט, מקום ראשון אליו הגענו היה הגבול בין יגוסלביה להונגריה שם נתן לנו מקום מסתור ידיד של סבי בזמנו סבי היה רופא מפורסם בזגרב שסייע להרבה אנשים. לפרסום היו "שני צדדים", מצד אחד היה אדם מוכר שקל היה לזהותו ומצד שני היו אנשים שרצו לעזור לנו.הסתתרנו בביתו של אותו ידיד שהתגורר על הגבול ועזר לנו לחצות את הגבול להונגריה בודפשט שם היינו כשנה.

 

השנה בבודפשט (1943) הייתה השנה הקשה. בודפשט הותקפה מהאוויר, הרבה חיילים גרמנים פלשו לבתי היהודים ובזזו את כל רכושם ואותם (היהודים) שלחו ברכבות אושוויץ.

למשפחתי היו קרובי משפחה בהם תלו תקוות שיתנו לנו מסתור, לפחות למספר ימים אך לאחר זמן קצר התבדו. כולם חשו חרדה גדולה ושילחו אותנו בטענה שאינם יכולים לסכן את כל משפחתם. כך המשכנו בחיפוש מזון ומקומות מסתור.יום אחד(הורי ואני) חצינו מעבר חצייה באדום ושוטר התקרב, אבי הצליח להימלט ואמי כשאני בזרועותיה נלקחנו לגסטאפו ושם שהינו כארבע ימים ולילות. אני לא יודעת איך ניצלנו ואמי מתקשה לדבר על מה שאירע שם.

כל העת אבי חיפש דרך לצאת מבודפשט, היו כמה אפשרויות. אחת הייתה לעבור לקנדה (כמובן בזהות בדויה שקנינו), אפשרות נוספת הייתה לעלות על רכבת נוסעים שארגן קסטנר.

הורי החליטו ברגע האחרון לא לעלות לרכבת למרות שהיו בתחילת הרשימה, והמשיכו את הבריחה לבד.       בהמשך נתונים לחסדי אנשים זרים שחלקם סייעו וחלקם לא.    

 

אחרי הבריחה הגענו לארץ דרך ראש הניקרה. שנותיי הראשונות בארץ, התאפיינו בהרבה מאוד מעברים, הסתגלות (שהייתה  קשה עבור כל העולים), אי ידיעת שפה, אורח חיים מאוד שונה, חיפוש מקורות פרנסה, כל אלה יצרו ילדות לא רגילה.

 

בגיל שש נכנסתי לבית הספר הריאלי בחיפה על הר הכרמל שם התייצבו שנותיי הראשונות בארץ.  באותן שנים (כאז גם היום) בית הספר ידוע בקפדנותו ובמידה רבה עיצב את חיי. דבר נוסף שעיצב את חיי ואישיותי היה תנועת הנוער(הצופים) במידה מסוימת התנועה הייתה תחליף לבית.היו פעולות היו ערבי שבת ומעבר לכך היו הרבה מאוד פעילויות (כמו מחנות, מחנות עבודה, טיולים התנדבויות דיונים). אחד ממחנות העבודה התקיים בקיבוץ גבעת חיים ושם לא אחת אחרי שעות העבודה הלכנו למגרש  כדורסל, שם היכרנו את בני המשק שהתנשאו במידה מסוימת על העירונים ובכל זאת "זכיתי להתייחסות" מאחד מהם.

 

חזרנו לחיינו הרגילים בי"ס, תנועה וכו… התגייסתי לצבא, הלכתי לקורס מ"כיות, ותקופה מסוימת שהינו בשיבטה שהייתה מחנה צבאי.ערב אחד, אחד הקצינים הזמין את הקורס לערב משותף עם החניכים שלו. אותו קצין היה שחקן הכדורסל ומאותו ערב למעשה לא נפרדנו. היום הוא בעלי וסב נהדר לנכדיי. נישאנו וחיינו את מרבית שנותינו בקיבוץ גבעת חיים כששנינו מעורבים מאוד בקהילה.     

 

קיבוץ גבעת חיים: "הוא קיבוץ שהוקם בשנת 1932 על ידי חלוצים מאירופה, כחמישה ק"מ מדרום לחדרה. תחילה נקרא "קיבוץ ג'" ולאחר מכן נקרא על שם חיים ארלוזורוב שנרצח ב־1933.

ב-25 בנובמבר 1945 כותר הקיבוץ על ידי כוחות בריטיים. באירוע, שכונה המצור על גבעת חיים, נהרגו שמונה מפגינים יהודים שבאו לעזרת הקיבוץ הנצור, ונפצעו 42."

 

תשע"ה