מאגר סיפורי מורשת

שמי שלמה אסרף, נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה בשנת 1941.

נקראתי שלמה על שם סבא שלי. אבא של אמא.

בביתנו דיברנו בעברית ובמרוקאית, אבל בחוץ דיברנו צרפתית, כי אז הצרפתים שלטו במרוקו.

גרנו מעל בית הכנסת ,היינו שמונה אחים, ולהוריי קראו חביב וסוליקה. סבתא מצד אמא גרה איתנו, ושמה היה חנינה. בביתנו היו ארבעה חדרים, שניים בכל קומה.

שמות האחים שלי :יצחק , אמילי, שלמה , אליס, בבר, אברהם, מרצדס ופאני.

אמא שלי עבדה בתור גננת ואבא עבד בבית – מטבחיים. אני ומשפחתי גרנו בשכונה יהודיה, בבית יהודי דתי, ותמיד היה לנו חלום לבקר בארץ ישראל.

בילדותי אהבנו לשחק בסביבון, גולות, מחבואים וקפיצה על סוס. היו לי הרבה חברים מבית הספר, ובשעות הפנאי היינו משחקים. לפעמים היינו הולכים לקולנוע לראות סרט.

בבית הספר היהודי ששמו "תלמוד תורה" היינו מדברים בצרפתית. למדנו חצי מהיום צרפתית ובחצי השני למדנו תורה ,חשבון, גאוגרפיה, עברית וכמעט כל המקצועות שלומדים היום. אני זוכר לטובה שני מורים שאהבתי במיוחד: מישל המורה לחשבון, ואברהם המורה לעברית.

בבית ספר אהבתי בעיקר ללמוד חשבון, היסטוריה גמרא ותנ"ך. בבית ספר הייתה משמעת חזקה ומי שלא עשה שיעורים, שהתחצף או שלא בא בזמן, המורה היה בא עם סרגל, והיה שואל באיזה שלוש אצבעות הילד רוצה לקבל מכה מהסרגל, והיה מכה אותו באצבעות שבחר. מי שהיה תלמיד טוב כל השנה היה מקבל פרסים. בבית ספר היתה ארוחת צהריים, שהוגשה בחדר אוכל גדול, והמאכל האהוב עלי היה דג מטוגן וקוסקוס.

כשהיינו קטנים היינו שומעים המארס הצרפתי בבית ספר, בשיעור צרפתית. אני זוכר זמרים שמאוד אהבנו שקראו להם אלברט סוויסה, ארמון הקטן, חוזליטו, וגם היינו שומעים בערבית את פריד אל עברש ואת אום קולטום.

סיפור אהבה ועליה

כשהייתי בן עשר לא הלכתי באחד הימים לבית הספר. בתגובה אבא שלי הרביץ לי (באותה תקופה ההורים היו מרביצים והיה חינוך קשה), אז לקחתי את האופניים החדשות שקיבלתי ונסעתי למחנה, שמשם עולים לארץ ישראל, כשהגעתי קפצתי וזרקתי את האופניים. עמדתי עם הילדים בתור, זה היה יום חמישי, חשבתי שהם הולכים לאכול אבל בכלל עשו לנו חיסון.

ההורים שלי הבינו שנעלמתי, אז הם חיפשו אותי ושאלו ילד מהבית ספר, הוא אמר להם שהלכתי למחנה, והם באו ביום שישי לקחת אותי בחזרה. אז אמרתי לאמא שלי שיש לי פה חברים, ואני רוצה להישאר, ביקשתי שייקחו אותי רק ביום ראשון, והם הסכימו, אבל אני ידעתי שבמוצ"ש מפליגים באוניה לצרפת, כשחזרו ביום ראשון אמרו להם שאנחנו בדרך לצרפת.

כשהגענו לצרפת, התרגשנו ושמו אותנו בארמון שנקרא ארמון "קומבוס" ונשארנו שם שנה וחצי. כל הזמן כתבתי להורים מכתבים שאני רוצה להגיע לארץ ישראל ואחרי שנה וחצי, בשנת 1955 עלינו לארץ ישראל. עלינו במטוס בלי כיסאות וישבנו על הרצפה, ואיך שהגענו נישקנו את אדמת הקודש. בשדה התעופה קיבלו אותנו נציגים מהקיבוצים, והם חילקו אותנו לפי גילאים, למקומות שונים . הגעתי לקיבוץ לבד בלי ההורים.  גדלתי בקיבוץ דוברת ובגיל שלוש-עשרה חגגתי בר מצווה. בקיבוץ בגיל שמונה עשרה התגייסתי לחיל הצנחנים, ושירתתי שם לאורך כל השירות הצבאי. כשסיימתי את הצבא השתחררתי כקצין בצנחנים וחזרתי לקיבוץ.

בשנת 1961 ההורים שלי הגיעו לארץ, הם התקשרו לקיבוץ וספרו ששמו אותם במעברה בעכו. לא חשבתי פעמיים ועזבתי את הקיבוץ, ועברתי לגור עם ההורים.

בעכו הכרתי את אשתי מרסל ובגיל 23 התחתנו, נולדו לנו ארבעה ילדים (איבט,משה, דליה,רותי), אחד עשר נכדים וחמישה נינים, וכולם גדלו איתנו בעכו.

בר המצווה

חגגתי את הבר מצווה שלי בקיבוץ, היינו עשרה ילדים בני שלוש עשרה וכולנו חגגנו ביחד, קיבלנו ציצית תפילין ושעון. הייתה פרשת "כי תשא" שבספר שמות. התכוננתי הרבה ומאוד התרגשתי, אני אפילו זוכר אותה עד היום. באותו יום אני זוכר שחגגו לנו בריקודים ועשו מסיבה גדולה בה השתתף כל הקיבוץ.

הזווית האישית

סבא שלמה: היה לי מאוד נעים, לספר לנכדי את סיפור חיי, שמחתי לספר את הסיפור שלי ולהיזכר בתקופת הילדות ובעלייה לארץ.

נועם : ממש נהניתי לשמוע את הסיפור של סבא שלי, גיליתי עליו המון דברים חדשים שלא ידעתי, וזאת היתה חוויה גדולה עבורי..