מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל ברון נולדתי בישראל בשנת 1947 נשואה לחגאי ברון  וגרה בקיבוץ אשדות יעקב איחוד.

שירתי בצבא בשנת 1965, בחיל התותחנים. מדינת ישראל עוד הייתה קטנה, לפני מלחמת ששת הימים. הייתה זו יחידה קרבית, לכן, בתור פקידה בגדוד הייתי חייבת לרדת מהצפון לנגב לאימוני היחידה. החיילים התאמנו באזור אמציה שבחבל לכיש בדרום הארץ והיינו חייבות כפקידות בגדוד להצטרף. לאחד מחיילי הגדוד הייתה מצלמה והוא החליט שאנחנו שתי הבנות שהוא מצלם אותן.

היה זה יום ראשון בבוקר, בשבת הייתי אצל חגי היינו חברים והוא ליווה אותי בבוקר לאוטובוס. היה נוהל בצה"ל שנקרא 'מבצע מלביש' של המשטרה הצבאית, במסגרתו צריך היה לחבוש את הכומתה על הראש. לכומתות קראו 'כריש' אלו לא היו כומתות כמו היום שנראות כמו 'פיתות'. אמרתי לחגי ששכחתי לשים את הכומתה והוא אמר לי: "עזבי זה נהריה פה, אין צורך לשים כומתה". איך שאני מסיימת לדבר מאחוריו מגיח טנדר של המשטרה הצבאית והשוטר שואל: "חיילת למה את בלי כומתה?" אמרתי שרק הרגע יצאתי מהבית ואין לי את הכומתה. העלו אותי על הטנדר ולקחו אותי עם עוד חיילות שנתפסו בדרך למעצר למשטרה הצבאית בחיפה. מחיפה לקחו אותנו במשאית לצריפין שם היה כלא 400, הכלא של הבנות. לפני שנכנסו לכלא העמידו את כולנו בשורות, לעמוד דום ולא לזוז והייתה חיילת שהרגישה לא טוב והתעלפה, זה היה מטורף. הכניסו אותנו לכלא ללילה, לקחו מאתנו הכול, למשל, חגורות שחס וחלילה לא נתאבד. במעצר בחיפה פגשתי חברה מדגניה ב' שהכרתי בבית ירח, היא נעצרה כי השיער שלה היה ארוך ונגע בצווארון החולצה. היא מאד פחדה ובכתה. ישנו בלילה בכלא ובבוקר באה קצינה ושפטה אותנו. אני קיבלתי עונש שבועיים ריתוק לא לצאת בשבתות מהבסיס ואחרי המשפט שוחררתי.

היחידה שלנו הייתה באימון בדרום בארץ בלכיש, זה נחשב לקצה מדינת ישראל. נסעתי אליהם באוטובוס ותפסתי טרמפ עם קיבוצניק מקיבוץ גת בחבל לכיש. זה היה מעשה אמיץ לנסוע לבד מצריפין ועד חבל לכיש, שאינני מכירה.

כאשר הגעתי למאהל אמרתי לסגן מפקד הגדוד (סמג"ד) שקיבלתי ריתוק שבועיים והוא אמר לי: "עכשיו את מתחילה את הריתוק." התעקשתי אתו: "איך אתה יודע, הרי לא נתנו לי טופס עם תוצאת המשפט? איך אתה יודע שזה באמת שבועיים?" הוא ויתר והודיע שכאשר הטופס יגיע בדואר אני אתחיל שבועיים ריתוק.

לאחר שנגמר האימון של היחידה בלכיש חזרנו לבסיס. אני ישבתי במשרד אחד יחד עם פקידת הדואר, וחייל היה מביא את הדואר מפיקוד צפון בשק, היא הייתה מוציאה את הדואר וממיינת אותו. יום אחד הגיע החייל עם שק הדואר והיא הוציאה את הדואר מהשק ואמרה: "רוחל'ה הנה התלונה שלך עם פסק הדין". החייל שהביא את שק הדואר אמר: "תקרעי את זה ותזרקי את זה כבר בטח שכחו כולם." לקחנו את הטופס וקרענו אותו לפיסות קטנות, אותן זרקנו מאחורי הארון במשרד.

ועד היום הילדים שלי צוחקים עלי, שיום אחד יגלו את המכתב הקרוע מאחורי הארון ותבוא המשטרה הצבאית לעצור אותי….

הזוית האישית

אור סתיו וראי: כל התכנית ביחד היה חוויה של להכיר את אחד השני ולשמוע את הסיפור ואנחנו מאחלים לרחל שתקופת הפנסיה תהיה מהנה ושתנצל את החיים עד הסוף וכמובן בריאות.

רחל :בהצלחה בהמשך הלימודים בבית ירח בהמשך, גם בשירות הצבאי ולאחר מכן באזרחות ובטיול הגדול לח"ול. היה שיתוף פעולה נהדר במהלך התכנית.