מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו בעיר מרקש, היינו 8 נפשות: 4 אחיות ו-2 אחים. אני החמישית מבין הילדים. אבי היה סוחר גדול ויבואן תבלינים ותה בתפזורת. היינו משפחה עשירה והיה לנו בית גדול מאוד, היו לנו שמונה חדרים כולל מטבח גדול עם מבשלות וחדר האוכל שהיה תמיד ערוך לפני כל ארוחה. בחגים הייתה מגיעה תופרת ותפרה לנו בגדי חג ושבת. לאנשים אמידים היה בית כנסת שלהם בשכונה. כל שבת, ערב שבת, חג, בר מצווה ושבת חתן היינו חוגגים בבית הכנסת שלנו. אבל אבי ששמע סיפורים מאביו שחי בטבריה ערג ורצה לראות את הכנרת ואת ירושלים.

בשנת-1955 באו נציגים מישראל להכין אותנו לעלייה לארץ. הורי היו בין ועדת הקליטה וארגנו 60 משפחות שעלינו ארצה ישר למושב דבורה בחבל תענ"ך. עלינו ארצה לפני פסח, בתאריך 14.3.56 וממש לאחר הפסח התחילו להתארגן לחגיגות שבועות במושבים ובקיבוצים לידינו. זה בעצם חג שלא נחוג בצורה כזו חקלאית במרוקו וכאן נחשפתי למשהו חדש ויפה ואותי לקחו לתפקיד שירה וריקוד מול כולם. הלבישו אותי בשמלה סגולה לריקוד ושרתי את השיר "אל תראוני שאני שחרחורת כי שזפתני השמש" – כמובן שלא הבנתי את המילים בעברית אך למדתי בעל פה ושרתי ורקדתי.

היינו חקלאים. להוריי היה משק גדול 40 דונם פלחה, 1000 עופות, כבשים ועגלים. אנו כילדים עבדנו קשה אבל האהבה לארץ והחיים החופשיים במדינה שלנו הקלו על הקושי בארץ.  במושב החיים היו מלאי תוכן; כל ערב רקדנו ריקודי עם, פעם בשבוע היה סרט שאת רובו לא הבנו כי לא היה תרגום בגוף הסרט ומצידו של הסרט היה תרגום שהועבר ידנית. למדנו שירים ישראלים, שיחקנו  כדורסל, כדורעף, מחניים ורוב היום בזמן הפנוי היינו עם חברים.

לרוב המשפחות היו בין 7 ל-10 ילדים ואנחנו היינו יחד עם ההורים 5 נפשות, לכן רוב העבודה נפלה על כתפיי. בבקרים יצאנו בחמש וחצי בבוקר לגרש ציפורים, להאכיל את העופות, העגלים והכבשים. רק אחר כך לצאת לבית הספר. לאחר שעות הלימודים חוזרים אל העבודה במשק לאסוף ביצים, לצאת למרעה עם הכבשים וחוזר חלילה. כל זה ארך עד לנישואי שבעקבותיהם עזבתי את המשק ועברתי לגור בעיר.

בבית הספר הגעתי ישר לכיתה ג' כמו כל ילדי המושב. למדנו בעל פה ודקלמנו שירים של ביאליק וטשרניחובסקי. כאשר ילד טעה בדקלום לחשנו לו בצרפתית את המילה הנכונה. כל יום היה מפקד בבית הספר עם שיר קצר והתעמלות בוקר וביום שישי קראנו את פרשת השבוע ושרנו שירי שבת. אני הייתי במקהלה, הייתי סולנית המקהלה ומדי שישי שרנו שירי שבת ושירי ארץ ישראל.

בתיכון למדתי בבית ספר חקלאי אזורי – החווה החקלאית בעמק. לשם הגיעו ילדים מהמושבים בסביבה והיינו בחברותא, עד היום. אחרי התיכון למדתי בסמינר למורים בנהלל. היינו המחזור הראשון עם בגרות. היות והוריי לא יכלו לעמוד בתשלום חתמתי על הלוואה מהמדינה שהתנאי שלה היה שאלמד בכל מקום אליו ישלחו אותי לשלוש שנות עבודה ראשונות בחינוך. כאשר סיימתי את הסמינר אחי אשר טיפל במשק עמד בפני גיוס לצה"ל, ולי לא הייתה שום דילמה, ידעתי שאחי חייב להתגייס כמו שרצה לצנחנים ואני קיבלתי על עצמי את הטיפול וניהול המשק של הוריי.

המדינה שלחה אותי ללמד בבית שאן בתקופת מלחמת ההתשה בשנת 1968 עד 1972, אלו היו שנים מופגשות ללא הרף ורצנו למקלטים בלי סוף. אל בית שאן הגעתי בטרמפים מדי יום מאחר ולא הייתה דרך אחרת. כעבור 3 שנים קיבלתי מהמדינה מכתב המבשר לי שאכן ההלוואה הפכה למענק. התלמידים ליוו אותנו לטרמפיאדה שם נרקמו יחסים קרובים ביני לבין התלמידים עד שהגיע הרכב שאיתו נסענו. באחת הפעמים לקח אותי טרמפ המהנדס שפיקח על בניית חטיבת הביניים הראשונה בבית שאן, בעצם לקח אותי טרמפ לכל החיים.  הגורל הפגיש אותי למעשה עם המהנדס אשר בנה את חטיבת הביניים ואני לימדתי במחזור הראשון שהובל אל החטיבה. זו הייתה סגירת מעגל עבורנו.

זה היה ממש סיפור מהסרטים. כאשר עוד בטרמפ הראשון זאב קנר הסיע אותי לביתי ,לא ידעתי שהוא רוקם תוכניות עבורי. יום רביעי אחרי חיכה לי מבעוד מועד בטרמפיאדה ואז הזמין אותי לראשונה לסרט בחיפה. היינו בסרט וישנתי אצל אחותי בנשר ולמחרת נסענו יחד לבית שאן. כעבור שבוע הזמין אותי לריקודים בטכניון בערב שבת. לאחר הבילוי הבנתי שגיליתי את אהבת חיי . כעבור שלשה שבועות ביקש ממני להינשא לו.

למדתי באוניברסיטה בחיפה והוא אמר לי בשנה הבאה לא תצטרכי להגיע רחוק כל יום כבר תגורי בחיפה ואמרתי לו איך זה אז הוא ענה שאנחנו נהיה כבר נשואים. שאלתי אותו האם אני צריכה לענות והוא אמר לא, אני כבר החלטתי בשביל שנינו. אכן לאחר שבוע לקח אותי לבית הוריו והכרתי את משפחתו אמו ,אביו ואחותו. כאשר נכנסתי אליהם אמו קיבלה אותי בפליאה ואמרה "את לא נראית מרוקאית" השבתי לה שלכבודה הורדתי את הקרניים. משם אכלנו ארוחת צהריים בשרית וכמנהג הפולנים הוגש לקינוח לפתן לאחר הארוחה. משם התקדמו יחסינו ואכן לאחר שלושה חודשים ועשרה ימים היינו נשואים, גם הקשר עם האם התחזק לטובה וראתה בי כלה למופת.

את עבודתי בבית שאן סיימתי לאחר נישואי. כשלוויתי את כיתה ו לחטיבה שבעלי בנה, אותו מחזור שזכור לטובה עד היום. באותה השנה החלטתי לסיים בטיול ליומיים. ולמזלנו במסגרת המועדון החקלאי זכינו במקום הראשון לכן יצאנו לשלושה ימים. אל נשכח שאלה היו ימי הפגזות קשים וחשבתי איך לגרום לילדים הנאה, שקט ולהכיר דרכי התנהלות של עיר גדולה. את המימון לטיול עשינו על ידי עבודת קטיף פירות קיץ בקיבוץ בית השיטה. נסענו ב-5:30 בבוקר במשאית שחיכתה לנו ובסיום יום העבודה חזרנו ללמוד. כך עשינו משך שבוע ימים. הילדים כל כך התלהבו מהרעיון לצאת לטיול ואכן כשהגיע הזמן יצאנו נרגשים עם המורה לחקלאות.

ביום הראשון נפגשנו עם תלמידי בתי הספר שזכו במקומות הראשונים מטעם המועדון החקלאי. הייתה תחרות בין בתי הספר בסיום היום ישנו בנתניה באולם ספורט באחד מבתי הספר. למחרת טיילנו ובערב לקחתי אותם לצפות בסרט. הם כל כך התרגשו שהיה להם קשה להירדם. ביום האחרון חווינו עוד חוויה, לקחתי אותם למסעדה והם לא ידעו אושר כמו אותו יום. הזמנתי לכולם חומוס,סלט,צ'יפס ושתייה. רציתי לתת להם את חווית הישיבה במסעדה דבר שלא היה נהוג אז. חזרנו מלאי חוויות ומאושרים. לפני כשנתיים דרך הפייסבוק איתרו אותי שניים מילדי אותו מחזור. הייתה התרגשות גדולה,בכינו מעבר לקו ואפילו נפגשנו ועד היום אנחנו בקשר.

סבתא דבורה מספרת מעט מסיפור חייה 

הזוית האישית

איתן: היה לי כיף בתכנית למדתי דברים חדשים ואיך לערוך סרטים ולהשתמש במחשב.

אבישג: היה לי כיף ומעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי.

סבתא דבורה: היה לי מאוד מרגש לספר את סיפור חיי לילדים, שמחתי מאוד להכיר את איתן המקסים ונהניתי מאוד מהזמן שלי עם נכדתי אבישג. אני מאחלת להם הרבה אושר, בריאות והצלחה בחייהם.