מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור בשרשרת הדורות

סבתי ואני יחד במסיבת בת המצווה שלי
סבתי עם ילדיה
על עלייתה של סבתא ברכה מפולין ועד לחייה הבוגרים - ילדים, נכדים ונינים

שמי ברכה רזניק ואני בת שמונים ותשע, אני סבתא רבתא של מאי. נולדתי ועליתי מפולין. באתי ארצה בגיל שלוש וגרתי בתל אביב. לאמי קראו דבורה זלדה והיא נפטרה בשנת 1960. לאבי קראו אברהם יעקב והוא נפטר בשנת 1981. לאחיותיי קוראים שולה וחווה, ולאחי משה. באתי ממשפחה עשירה מאוד, אך צנועה. הוריי היו אנשים דתיים. הקפדנו מאוד בבית לקיים את המסורת היהודית בחגים ובשבתות ונשלחתי ללמוד בבית ספר דתי.

ילדותי

בילדותי רוב החברים שלי היו מבית ספר, כולם גרו לידי ובסביבתי. משחקי הילדות שלנו היו קלאס וחבל קפיצה. בשעות הפנאי שלי הייתי קוראת ספרים בעברית. ניגנתי באקורדיון והייתי בתנועת נוער. אהבתי מאוד לשחק כדורסל ושיחקתי בהפועל תל אביב. ידעתי לדבר פולנית אך לא ידעתי לקרוא בפולנית. בילדותי אהבתי מאכלים חריפים, כך גם אמי נהגה להכין בביתנו. אני זוכרת את תל אביב בתקופה של קום המדינה, כשהכריזו על הקמת המדינה, איך יצאנו לרחובות בריקודים. זו הייתה התרגשות גדולה מאוד. הייתי אז נערה בת שבע עשרה, לפני צבא, והייתה תחושת ניצחון באוויר. לצד תחושת הניצחון והגאווה הייתה גם תחושה של דאגה ופחד ממלחמה ומשנאה של הערבים כלפינו.

בית ספר ותנועת נוער

בית הספר בו למדתי נקרא "בית ספר לבנות מזרחי", זה היה בית ספר דתי. המקצועות שלמדנו היו בסיסיים, מקצועת כמו מתמטיקה, עברית, אנגלית, וכמובן שגם למדנו תפילות. כשהמורים הענישו אותנו הם נתנו לנו להעתיק קטע מסוים כמה פעמים. גם בילדותי היו שיעורי בית כמו היום, אולי אפילו יותר. אני זוכרת מבית הספר את המחנכת שלי, שרה, שאותה הכי אהבתי היא לימדה אותנו כמעט את כל המקצועות והיא הייתה הכי נחמדה מכולם. תנועת הנוער שבה הייתי הייתה בני עקיבא וזה היה הבילוי העיקרי החברתי שלי.

שירות צבאי

התגייסתי בשנת 1949 שנה אחרי קום המדינה. בצבא שירתי ביחידת חימוש והתגייסתי כמו כולם בגיל שמונה עשרה. בזמן ששירתי לא הייתה מלחמה או מבצע, אבל מאוד נהניתי מהשירות הצבאי. במהלך חלק מהשירות הצבאי שלי הייתי מורה חיילת ואחר כך זה היה טבעי שאמשיך להוראה גם בחיים האזרחיים.

משפחה

"אם אני זוכרת נכון, חברת משפחה הכירה ביני לבין בעלי. הכרתי אותו בגיל עשרים ושמונה. התחתנו בנובמבר בשנת 1960, הייתי כמעט בת עשרים ותשע. אני זוכרת שאבא שלי לקח את סבא לשיחה כדי לבדוק את רצינותו, האם הוא מתכוון להתחתן איתי ולדאוג לי תמיד. בתקופת נערותי היה נהוג להתחתן בגיל צעיר יחסית אך אני הייתי ילדה עקשנית, רציתי קודם ללמוד ולפתח קריירה ורק אז להתחתן ולבנות משפחה".

סבתא ביום חתונתה

תמונה 1

סבא אשר וסבתא ברכה הקימו משפחה יפה עם שני ילדים. בשנים הראשונות לנישואיהם, הם גרו ברמת גן ושם נולדו להם הילדים. דודי, הבן הבכור, יחגוג השנה שישים. הוא האח של אימא שלי, שקרוי על שם אבא של סבא אשר, דוד. דבורה, סבתא שלי, שנקראה על שם אימא של סבתא ברכה. היא הבת הצעירה. סבתא ברכה מספרת שכילדים קטנים, דודי ודבורה היו שובבים גדולים ולכן בחרה לא ללדת עוד ילדים.

סבתא עם ילדיה

תמונה 2

בשנת 1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים עברו להתגורר בהרצליה ומאז כולם כאן. סבתא ברכה וסבא אשר עשו את כל המאמצים שכל המשפחה תישאר באותה עיר ודאגו לשמור על המשפחתיות. עד היום סבתא וסבא שלי שומרים על המסורת הזו וכולנו מתגוררים בהרצליה ונפגשים המון בשבתות ובחגים וגם בחיי היום יום השגרתיים. כיום סבתא ברכה בת קרוב לתשעים, סבא אשר נפטר לפני ארבעה חודשים בגיל תשעים ושש.

סבתא בחתונה בתה

תמונה 3

לסבתא ברכה יש שישה נכדים .מהבן דודי שלושה, רותם אלעד ונועה. מסבתי דבורה בת חמישים ושש שנשואה לסבא גיורא, באושר רב, שלושה נכדים. שרה אימא שלי, מיכל ואליעזר. לסבתא ברכה יש גם ארבעה נינים. אני הנינה הבכורה. עופרי (7) ואור (6) הם האחים שלי, ויאיר (2.5) הוא הבן של הנכדה מיכל.

הזוית האישית

מאי: נהניתי ללמוד על סבתי ועל ילדותה. למדתי על המשחקים שהיו לה כילדה, על תנועת הנוער "בני עקיבא" שקיימת עד היום, על שירותה הצבאי במחלקת חימוש, על איך שהיא הכירה את סבי ועוד. למדתי על עלייתה מפולין ועל הוריה ואחיה. נהנתי מאוד להיפגש עם סבתי ואני מודה לה על כל רגע שהיא מלמדת אותי ומסבירה לי דברים חדשים עד היום.

מילון

"מיידלע", "גוד נאכט", "ציבלה"
ביידיש: מיידלע - חמודה/מתוקה, ציבלה - בצל, גוד נאכט - לילה טוב. (מילים שלמדתי מסבתא רבתא)

ציטוטים

”כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו“

הקשר הרב דורי