מאגר סיפורי מורשת

ד"ר גדעון שדמון

סיפור אישי על מלחמה ושלום

בתקופת הגיוס הארוכה של מלחמת יום הכיפורים, בהיותי חלק מהחטיבה הירושלמית, שהיתי במתקן פלוגתי בגדה המערבית של תעלת סואץ, בתוך חורשות עצי מנגו, מול העיר איסמעיליה. למרות שזו היתה תקופה של שביתת נשק, הגזרה היתה משופעת בתקריות מקומיות ונחשבה כ"חמה" ביותר באותו הזמן. הייתי אחראי על עמדת ירי, כאשר המצרים מחופרים בנקודות שונות בסביבתה, במרחקים מסדר גודל של כמה מאות מטרים ממנה. בעיה מסוימת הטרידה את מנוחתי: בריחוק של כמאה מטר ממני זיהיתי התרוממות של עפר בתוך אזור צפוף ומוצל של עצי מנגו, וזה נראה לי כרמז על קיום של עמדה מבוצרת. לא הבחנתי בתנועה כלשהי באזור זה אך סימנתי אותו לעצמי כפוטנציאל של סיכון בעתיד.

בתמונה: קבוצת העצים הצפופה שבידי המצרים, ואשר ממנה נפתחה האש באירוע המסופר.

באחד מימי המתח בינינו לבין המצרים, עם רדת הלילה, נפתחה עלינו אש מצרית כשלפתע אני מוצא את עצמי במרכזו קונוס המורכב מצרור של כדורים זוהרים זורמים לעברי מאותה נקודה חשודה. למזלי, הצרור היה מפוזר דיו כדי לתת לי את התחושה שבחשכת הלילה מיקומי המדויק אינו ניתן לזיהוי בדיוק מספיק. באופן אינסטינקטיבי התרוממתי מעל למחסה שהעניקה לי העמדה, ותוך שאני מזהה בדיוק מלא את נקודת היציאה על פי שטף הכדורים הזוהרים המכוון אלי, אני משחרר צרורות קצרים ממכונת הירי שלי ומיד לאחר מכן יורד למצב של מחסה. התגובה: שטף של כדורים של אש אויב חולף סמוך ומעל לראשי ונתקל בערימת העפר בחלקה האחורי של עמדתי, כאשר חייל (שנמצא יחד עמי בעמדה) צועק: "משוגע, יורים עליך". במצב החדש (בו האש שלי נצורה, ובשל כך אינני מספק למצרים נקודת כוון מדויקת) האש המצרית נראתה שוב מפוזרת ובלתי יעילה. זה מאפשר לי להתרומם, לחזור ולפתוח באש, והתהליך שתואר חוזר על עצמו. לאחר כמה מחזורים של ירי והפסקת ירי מצדי, האש המצרית השתתקה לחלוטין.

בתמונה: העמדה האישית עם מכונת הירי שלי.

עם אור הבוקר מצאנו את המתקן הפלוגתי שלנו מלא בענפים שבורים ושרופים שהעידו על עצמת האש המצרית שנורתה לעבר המתקן הפלוגתי. החייל שהיה עמי וצעק "משוגע…" סיפר בהתרגשות איך גדעון "השתולל" מול האש המצרית. מעבר לכך, התברר שהמצרים פרסו במפתיע גדרות תיל בסמוך לעמדותינו הקדמיות של המתחם הפלוגתי שלנו, והדבר התפרש ע"י מפקד הפלוגה כהכנה לתקיפה. הוא בחר קבוצה קטנה של ארבעה או חמישה חיילים שתפקידם היה להגיע אל הגדר, לשמש כמודיעין, ולפתוח באש במידת הצורך. אני נבחרתי להיות חלק מאותה קבוצה. התחלנו לנוע עד לזיהוי הגדר במרחק של 10-20 מטר מאתנו. תחושת הסכנה הכרוכה במצב זה גרמה לי לפרפורי בטן, אך סיכמתי לעצמי שאעשה את המוטל עלי ומה שיהיה – יהיה. למרבה המזל עמדות המצרים שמאחורי הגדר לא היו מאוישות ואף חייל מצרי לא נראה בשטח. גררנו את הגדר אל המתקן הפלוגתי שלנו ובזה הסתיימה המשימה.

כשעה לאחר מכן הוטל עלי להוביל קבוצה קטנה של חיילי הפלוגה, ולאייש עמדה קדמית שלנו בסמוך לעמדותיהם הקדמיות של המצרים. (עמדה זו היתה מאוישת על ידינו בכל יום החל מעלות השחר ועד רדת החשיכה. אולם, בגלל התקרית הלילית, איוש העמדה נדחה עד לשעות אלה). בדרכנו אל עמדה זו שמענו במפתיע נקישה של דריכת נשק. הפניית הראש לכיוון הנקישה חשפה לעיננו קצין מצרי, מוסתר חלקית בין עצי המנגו, לבוש היטב עם מקלע בידו, מלווה בשני שומרי ראש חמושים. צעדנו מיד לעברו, גלויים לחלוטין, תוך הבנה שאילו רצה יכול  היה "לקצור" אותנו תוך שניות. בהגיענו אליו הוא פתח מיד בשאלה: מדוע הסרנו את הגדר? עניתי לו שראינו בעצם הקמתה סביבנו, אות לתקיפה. הקצין ציין שהקמת הגדר נעשתה על פי צרכים צבאיים למטרת הגנה בלבד, וללא כוונת תקיפה. שאלתי אותו האם אני יכול להעביר מסר זה לממונים עלי? תשובתו היתה: לא! אנו איננו מנהלים אתכם משא ומתן כלשהו. שאלתי "אז איך לדעתך המסר שלך יעבור הלאה?" התשובה: אנשי או"ם נמצאים בשטח ותפקידם לקשר בין שני הצדדים. עניתי: תשובתך תכובד, המסר שלך יעבור לאו"ם ואני מאמין שתקבל תשובה הולמת. בכך נפרדנו וכל צד פנה לדרכו. דומה היה בכך צעד קטן לקראת  תקשורת עם מידה מסוימת של אמון במצב השברירי ששרר בשטח.

למחרת היום, עם עלות השחר, צעדתי שוב מהמתקן הפלוגתי עם אותה קבוצת חיילים אל אותה עמדה קדמית. בשעות הצהרים הופתענו לראות בין עצי המנגו חייל מצרי צועד באיטיות ובהיסוס רב לעברנו, עוצר וצועד שוב, תוך שהוא מנופף מדי פעם בידו. נראה היה לנו כי הוא אינו נושא נשק אך לא היה לנו ספק כי חבריו נמצאים מאחוריו בחפירות עם נשק דרוך לכל מקרה אפשרי. הבנתנו היתה כי ברצונו להעביר מסר כלשהו. במגמה ללכת לקראת אפשרות כזו, התקשרנו אל הפיקוד הפלוגתי כדי לקבל אישור לכך. האישור ניתן ואני, בליווי של שני חיילים, פתחנו בתנועה אטית לעבר המצרי ללא נשק עלינו, כאשר שאר חיילי העמדה מחפים עלינו מאחור עם נשק דרוך. החייל המצרי הגיב אף הוא במספר צעדים לקראתנו ובעצירה זהירה בהמשך במגמה לעמוד על כוונותינו.

כך מצאנו את עצמנו בתהליך בו כל צד מבצע מספר צעדים לעבר הצד האחר, תוך שילוב עם עצירה זהירה, תוך ניסיון לעמוד על כוונות הצד השני. בעיצומו של אירוע זה, הופיעו מבין העצים שני חיילים מצרים (ללא נשק עליהם) והצטרפו לשלב הסופי של ההתקרבות, שהסתיים בפגישה מרגשת מלווה בלחיצת ידיים. ההתרגשות (עם זיכרון חילופי האש של יום האתמול) היתה עצומה. שאלתם הראשונה של המצרים (באנגלית רצוצה) היתה: "מדוע אנו יורים כה חזק?". תשובתנו היתה שהם אלה שפתחו בירי ותגובתנו היתה ביטוי של הגנה עצמית. חילופי דברים אלה (יחד עם חילופי דברים נוספים שהובעו במגבלות הקשות של שפה ותקשורת) לא התפתחו לוויכוח עקר. להפך: לחיצות הידיים וההתרגשות העצומה שליוותה את כל האירוע, הובילו לאיזושהי הבנה שכל עוד ישנו הסכם על הפסקת אש ומגעים בין הנהגות שני הצדדים על הסדר כלשהו, מן הראוי להימנע מתקריות ירי הכרוכות בשפיכת דם מיותרת ללא תועלת מעשית לאף אחד משני הצדדים.

בתמונה: אחת הפגישות המאוחרות יותר, באווירה יותר רגועה. השניים משמאל: חיילי הפלוגה. הראשון מימין: אני – סבא של גיא. השניים האחרים: חיילים מצריים.

בתמונה: אחת הפגישות הראשונות עם המצרים. השניים מימין הם חיילינו. שלשת האחרים – חיילים מצריים.

האירוע שתואר זה עתה הוביל לסדרה של פגישות דומות בהמשך שהתנהלו, תחת אותה הבנה, באווירה חופשית יותר. הסכם פינוי הגדה המערבית של תעלת סואץ, והנסיגה הסופית של צה"ל אל צידה המזרחי  הביאו (כמובן) לסיומן של פגישות אלה.

באשר למצב הכללי: בכל תקופת היותנו מעבר לתעלה לא פסקו הוויכוחים בתוכנו על שאלת נסיגה אפשרית של צה"ל וחזרה אל מצב שניתן לחיות עמו לאורך זמן. הרוב הגדול טען בלהט כי נסיגה כלשהי לפני חתימת הסכם שלום היא בבחינת עידוד לתקיפה מצרית מחודשת והימור חסר אחריות על עתיד מדינת ישראל. ממשלת ישראל חשבה אחרת. היא הסכימה על פינוי הגדה המערבית של תעלת סואץ, וצה"ל נסוג אל צידה המזרחי של התעלה. ההשלמה של החיילים בשטח עם החלטת הנסיגה, יחד עם השמחה לקראת האפשרות של חזרה הביתה, היתה מלאה. פצצות התאורה שנורו לשמיים עם השלמת הנסיגה ופרץ השמחה שליווה אותן, עלו בעצמתם על כל מה שהכרנו בחגיגות ימי העצמאות. מתנגדי הנסיגה הקיצוניים ביותר לא הסתירו את שמחתם.

ההמשך ידוע היטב: כחצי שנה לאחר הנסיגה מצידה המערבי של תעלת סואץ אל צידה המזרחי, הסכימה ממשלת ישראל בראשותה של גולדה מאיר על נסיגה נוספת אל מיצרי הג'ידי והמיתלה. שלש שנים לאחר מכן זכה בבחירות מנהיג הליכוד מנחם בגין וזמן קצר לאחר מכן (עם סיוע צמוד מצידם של משה דיין ועזר ויצמן) נחתם הסכם שלום עם מצרים שבמסגרתו בוצעה נסיגה מלאה מכל שטחי חצי האי סיני. עד היום (קרוב לארבעים שנה מיום חתימתו, ולמרות כל המכשולים שעמדו בדרכו) הסכם השלום עומד על תילו ומהווה נדבך חשוב במדיניות הביטחון של מדינת ישראל.

בכך הסתיים (עד עתה לפחות) מצב המלחמה עם מצרים ועימו מסתיים גם סיפורי האישי על מלחמה ושלום.

הזוית האישית

גיא הנכד: החלק היפה בסיפור של סבא גדעון זה שחיילים משני הצדדים נלחמו בלילה בכל הכוח אחד מול השני ויחד עם זאת לא פחדו לצעוד אח"כ זה מול זה בין עמדות הירי, ללחוץ ידיים ולנסות לפתור את אי ההבנות ביניהם בדיבורים במקום ביריות.