מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, נולדתי בשנת 1950 בלוב, עליתי לארץ ישראל בגיל שנה וחצי, לכן אין לי זכרונות מארץ הולדתי.

משפחתי התחילה דרכה בארץ, במעברה  ליד קיסריה.  היו שם בערך שנה ומשם עברו למושב בית שקמה. גרנו שנה במושב, ההורים לא התאקלמו ועברנו למגדל, השכונה הוותיקה של אשקלון.

אבא התחיל בבוטקה בשוק, למכור קטניות. אחרי תקופה החליף לחנות מכולת וכולנו הילדים עזרנו לו בחנות. באותה התקופה אנשים לא היו משלמים במעמד הקנייה אלא רושמים ומשלמים ב"הקפה", בתקופה מאוחרת יותר, ואף פעם לא את כל היתרה, בעקבות כך אבי נאלץ להחליף את המכולת לחנות דגים וכולנו האחים והאחיות  עזרנו ועבדנו איתו בחנות. המשפט שזכור לי עד היום שאבי אמר לי "גם אם אדם מגיע ללא כסף לקנות דגים את נותנת לו לקחת את הדגים".

בינתיים המשפחה מתרחבת ואנחנו כבר 13 אחים ואחיות  6 אחים 7 אחיות.

בגיל 14 אחרי סיום בית ספר יסודי נרשמתי ללמוד בתיכון היות וזכיתי במבחן הסקר וקיבלתי סטיפנדיה-מלגה, אבל אבא לא הסכים שאלך ללמוד כי רצה שאעזור בפרנסת המשפחה.  ואכן יצאתי לעבוד בבית אריזה "לפרי הדר"  ובמקביל ביוזמתי נרשמתי לחוגים ללמוד להדפיס על מכונת כתיבה, קורס לפקידות ובהמשך קורס הנהלת חשבונות. בזמן הלימודים מצאתי משרה כמנהלת משרד.

בהגיעי לגיל 18 רציתי מאוד להתגייס לצבא אבל ההורים לא הסכימו, המשכתי לעבוד ובגיל 21 התחתנתי ונולדו לי 4 בנים.

כאשר הבן הקטן התגייס לצה"ל והיה ללוחם בגבעתי החלטתי שזה הזמן שאני מתגייסת גם למען החיילים. הצטרפתי  לאגודה למען החייל, למתנדבים שנקראים בפי החיילים ”דודות״. אני פעם בשבוע מתייצבת לפעילות בכפר הנופש של החיילים באשקלון.

בתקופת הקאסמים אני זוכרת שהייתי מתרימה בעירי אשקלון וכולם תרמו ביד נדיבה. הייתי קונה במאפיה קרואסונים במילוי שוקולד, מעמיסה באוטו שלי, יוצאת עם עוד מתנדבות למוצבים בעוטף עזה, ומפזרת בכמה שיותר מוצבים. הייתי נהנית מאד ומרגישה שאני בשרות צבאי שלי שלא עשיתי.

במבצע צוק איתן הייתי בפסק זמן כי טיפלתי באבא של הבנים שהיה חולה. אבל לא יכולתי להישאר אדישה למצב. צלצלתי לחברה וישר ארגנו תרומות והעמסנו 3 ג'יפים מלאים לכל המצרכים שחיילים זקוקים, מתחיל בבקבוקי יין לקידוש, חלות, שמפו, סבונים ,תחתונים, גרביים, גטקסים וכל מה שצריך, ופיזרנו בהרבה מוצבים.

עד היום אנחנו מתייצבות פעם בשבוע בכפר הנופש של החיילים בעמדת האוכל, מפנקות ומחייכות לחיילים המתוקים ולא מוכנה להפסיק. התרומה הזו ממלאת את ליבי, אני אוהבת את זה ולא מוכנה לוותר על האהבה הזו.

הזוית האישית