מאגר סיפורי מורשת

סבא מספר: הייתי אמור אז לצאת ללימודי הוראה מטעם הקיבוץ אך אסיפת הקיבוץ החליטה שהקמת הגרעין והבאתו לקיבוץ חשובים יותר ואני קיבלתי את ההחלטה ויצאתי להקים גרעין לקיבוץ. כבר בפעולה הראשונה הבחנתי בפנינה שהייתה יפה, שקטה ונבונה. התאהבנו והפכנו לזוג. אז חיזור היה באמת חיזור. הבאתי לפנינה ספרי שירה והיינו קוראים בהם יחד. לי היה חשוב למלא את המשימה שהקיבוץ הטיל עלי ולהביא גרעין הגשמה גדול לקיבוץ יזרעאל- הצלחתי להביא כ- 100 חניכים לקיבוץ, וההצלחה הגדולה ביותר שלי הייתה להביא לקיבוץ את פנינה שהפכה לאשתי בשלב מאוחר יותר.

פנינה מספרת: אני ממש לא רציתי לבוא לקיבוץ. בבית הורי בתל אביב, כשאמא כעסה עליי היא היתה אומרת: "אם לא תאכלי/ תקשיבי/ תתנהגי יפה – נשלח אותך לקיבוץ" ומבחינתי קיבוץ היה דבר שלילי מאד. קיבוץ יזרעאל שכן למרגלות הר הגלבוע. לפני הקמת המדינה היה שם כפר ערבי בשם "זרעין". לאחר שהתושבים הערבים ברחו מזרעין התיישב במקום גרעין של בני נוער חלוצים שהקימו שם את הקיבוץ.

סבא מספר: הקיבוץ סבל מקשיים רבים ורוב חברי הקיבוץ מדור המייסדים לא החזיקו מעמד ועברו למרכז הארץ. את המצב הצילו בני גרעין מהארץ ומחוץ לארץ בעיקר מארצות דוברות אנגלית (דרום אפריקה, אוסטרליה ועוד….) מזכירות הקיבוץ החליטה שצריך לקלוט בדחיפות עוד ועוד בני נוער שייקלטו בקיבוץ. כך אני הגעתי לקיבוץ בשנת 1968 מביה"ס החקלאי כנות במסגרת גרעין נחל וכך גם פנינה, במסגרת הגרעין שהבאתי לקיבוץ. החתונה התקיימה בבריכת הקיבוץ. הסיעו את פנינה בטרקטור מקושט לחופה, אחר כך הסיעו את שנינו בסירה בבריכה, היתה תכנית אמנותית שהכינו חברי הקיבוץ וגם האוכל הוכן בקיבוץ. היה מאד שמח!

סבא וסבתא החליטו לחיות בקיבוץ. סבתא לא הבינה כלום מהרעיון הקיבוצי והודיעה שהיא יוצאת ללימודים עם או בלי אישור מהקיבוץ. מזכיר הקיבוץ היה אדם נאור שהבין שהיא צריכה זמן כדי לעכל את הרעיון הקיבוצי ואישר לה לצאת ללמוד (למדה באוניברסיטה בחיפה אנגלית ולשון עברית ורצתה להיות מתורגמנית).

זה הזמן להסביר את הרעיון הקיבוצי. המוטו (הרעיון) של הקיבוץ הוא: "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו", כלומר, ישנה ערבות הדדית, כולם מקבלים את אותו תקציב, כולם עובדים בהתאם לשיבוץ סידור העבודה ומי שיש לו צרכים מיוחדים, הקיבוץ דואג לו.חדר האוכל, מחסן הבגדים היו משותפים לכולם, ללא תשלום. שם כבסו להם את הבגדים וגיהצו אותם. בקיבוצים רבים היתה אז לינה משותפת, כלומר, הילדים לא ישנו בבתי ההורים אלא בבתי ילדים והם ראו את הוריהם רק אחר הצהריים (לשעתיים בלבד).

למזלם של סבא וסבתא שלי וילדיהם, בקיבוץ יזרעאל היתה לינה רגילה והילדים שלהם (אמא שלי, למשל) גדלו בביתם, שהיה אמנם קטנטן (54 מטר) אבל חם מאד ונעים. הם לא הרגישו בכלל מצוקה אלא אושר גדול. (כיום לא קיימים עוד קיבוצים בהם יש לינה משותפת.)

סבא משתף: "אהבתי מאד לחיות בקיבוץ ופנינה ואני האמנו בכל ליבנו ברעיון הקיבוצי. תרמנו לקיבוץ בכל דרך אפשרית. בנוסף לעבודתי שפטתי בערבים במשחקי כדורסל בליגות הבכירות ואת כל הכסף שהרווחתי נתתי כמובן לקיבוץ. כמו כן היינו פעילים בוועדות הקיבוץ – חינוך, תרבות, ספורט, חברה וכל זה כמובן בזמננו הפנוי. כסף לחלוטין לא עניין אותנו אז. הקיבוץ דאג לכל הצרכים: בגדים, אוכל, בריאות, חוגים ועוד. בכל ערב אהבנו ללכת לאכול בחדר האוכל, ישבנו יחד עם חברים, כשהילדים היו מסיימים לאכול הם היו יוצאים החוצה ומשחקים יחדיו על הדשא".

שירי, אמא שלי, נולדה שנה לאחר נישואיהם, כשסבתא היתה רק בת 20. גם כשנולדו תינוקות הקיבוץ היה דואג לליווי צמוד של יועצת, שהיתה מגיעה כל יום ומסייעת ליולדת. הקיבוץ היה דואג לאוכל מפנק ליולדות ושתיה והכל ברוחב לב. צחקתי כשסבתא סיפרה לי שלא היו אז חיתולים חד פעמיים אלא חיתולי בד. כשילד היה עושה קקי היו לוקחים את החיתול לאסלה, זורקים את הקקי ואח"כ מכבסים את החיתולים. דבר משותף נוסף היה הרכב. לאף משפחה לא היה רכב פרטי ואם רצית לנסוע לאן שהוא, היית צריך לתכנן  זאת שבוע מראש ולהזמין רכב מסדרן הרכב.

מוסד חשוב מאד בקיבוץ היתה אסיפת הקיבוץ שם היו מתקיימים דיונים סוערים בכל נושא שקשור לקיבוץ והיו מתקבלות בהצבעה החלטות משותפות.כמובן שלא היו אז טלויזיה וטלפון. אם רצית לתאם ביקור אצל מישהו היית שולח לו מכתב שבועיים מראש, הוא היה מחזיר מכתב וכך היו קובעים ביקור. אי אפשר היה לצלצל ולבטל וזה נראה לגמרי טבעי ופשוט. כולם הסתדרו עם זה כי לא הכירו משהו אחר. אחד מהחוקים החשובים בקיבוץ היה השיוויון. כולם היו צריכים להיות שווים. כלומר, אם מישהו קיבל מתנה קומקום חשמלי למשל, אסור היה לו להשתמש בו כי עדיין לא היו קומקומים בחדרים אז. בודאי שאסור היה לקבל טלויזיה במתנה. כשהטלוויזיות נכנסו לשימוש בעולם, הקיבוץ קנה טלוויזיה אחת לכל החברים והיא הוצבה בתוך ארון סגור בחדר האוכל. רק מרכזת ועדת התרבות, שמעונה, היתה רשאית ללחוץ על כפתור ההפעלה.

כל חברי הקיבוץ היו מתכנסים בחדר האוכל לצפות בטלווזיה, בערוץ היחיד שהיה אז וכששמעונה היתה מגיעה היא היתה מפעילה את קודש הקודשים….. לאחר שכבר נכנסו טלויזיות לשימוש, (טלוויזיות שמשדרות בשחור לבן כמובן) הקיבוץ קנה טלויזיה לכל חבר.  ואז סבתא זוכרת שמישהו קיבל במתנה טלוויזיה צבעונית, ואסיפת הקיבוץ קיבלה החלטה שמותר לו לצפות רק בשחור לבן.

סבא וסבתא גידלו בקיבוץ את ארבעת ילדיהם: שירי, רז, דפנה ודורון. הם היו מאד מאושרים שם. בקיבוץ היה מקובל שבני נוער עובדים במשק מגיל 12 וכך כל ילדיהם עבדו בקיבוץ. אמא שלי עבדה כעוזרת למטפלת בפעוטון ואח"כ עבדה במזכירות הקיבוץ. אח שלה עבד במשך שנים ברפת.כשאמא שלי היתה בת 15 היא יצאה לחיות בדירה נפרדת מהמשפחה, יחד עם חברה. אז היה נהוג שמתבגרים בני 15 עוברים למגורים משלהם כדי לפתח בהם עצמאות ואחריות.

כשדורון היה בן שנתיים סבא וסבתא הרגישו שהם כבר לא מאמינים ברעיון הקיבוצי וחשו צורך בשינוי. הם התלבטו בנושא שבועות רבים והתקשו להתמודד עם מצוקת הילדים שמאד רצו להישאר בקיבוץ. בסופו של דבר הרגישו צורך עז לשנות את חייהם ובאוגוסט 1992 הם וילדיהם עזבו את הקיבוץ. על אף שעדיין מאד אהבו את הקיבוץ ואת חבריהם שם הרגישו רצון לחיות חיים פרטיים. מאז עזיבת הקיבוץ ועד היום סבא וסבתא גרים בכפר תבור ושומרים על קשרים טובים עם חבריהם בקיבוץ.

קיבוץ יזרעאל הוא קיבוץ שיתופי של התק"ם בעמק יזרעאל, למרגלות הגלבוע, ליד עפולה, בתחומי מועצה אזורית הגלבוע. הקיבוץ הוקם בשנת 1948 על ידי חיילים משוחררים מהפלמ"ח בסמוך לחורבות הכפר הערבי זרעין. הכפר נכבש בידי חטיבת גולני במאי 1948 לאחר קרב עם "צבא ההצלה", ובתיו הנטושים שימשו את מקימי הקיבוץ בימיו הראשונים. ב-1956 הצטרפה לקיבוץ קבוצת עולים מדרום אפריקה ואוסטרליה". ויקיפדיה

תשע"ו