מאגר סיפורי מורשת

נויה נכדתנו הבכורה. נינה לסבתא רחל וסבא יעקב. קרן אור מחמם לב.

סיפור עלית הוריה של סבתא ליאורה לארץ ישראל:

כרקע נעלה את סיפורה של סבתא רחל וסבא יעקב. סבתא וסבא רבה של נויה עלו ב- 1938 מצ'כוסלובקיה. סבתא נולדה בעיירה קטנה בחבל הסודטים ב 1922. הוריה יהודים שנפגשו בפולנק, כיהודים נודדים בניכר. האבם איגנץ הגדיש (במקור גייגר) נולד בבודפסט (הונגריה). האם לולה (לאה) נולדה וחיה בקרקוב (פולין). שהסבא שלה היה רב הרפורמי הראשון בקרקוב. האב הגיע לפולנק והקים אטלייה לצילום ששירת את תושבי המקום והסביבה, בעיקר אירועים וחגים של המקומיים. אשתו, לולה, הגיע כתלמידה ללמוד אמנות- צילום. השניים התאהבו, התחתנו והביאו 3 ילדים. סבתא וואלי הייתה בת זקונים אהובה על כולם. החינוך בבית היה חילוני להוציא קיום החגים ראש השנה ופסח כהלכתם. היא זוכרת את חבילת המצות שקיבלו כל שנה מקהילה יהודית רחוקה. זכרה את תפילת "כל נדרי" שמהדהדת מפי אביה ביום כיפור.

כשמלאו לה 12 שנים, יום לפני יום הולדתה נכנס אביה לחדרה וביקש למסור לה מתנה שהביא עמו מנסיעתו לווינה. הייתה זאת שרשרת זהב ובה עדיליון בצורת מגן דוד ובמרכז כתוב "ציון". זו הפעם הראשונה שהתוודעה לכינוי ציון שמיוחס לארץ ישראל. באותו ערב שמעה סיפורים מהתנ"ך שהשאירו אותה נרגשת ונסערת כך שלא יכלה להירדם. באותו לילה נפטר אביה.

מאותו יום הפך אחיה הגדול לאדיסלב לאב דואג ואוהב. הוא היה 13 שנים מבוגר ממנה. באותם ימים לא סבלו משפחות יהודיות בעיירה מאנטישמיות. המורה לדת בבית ספרה תמיד ציין לפני התלמידים שהיא שייכת לעם הנבחר ע"י אלוהים. וזו זכות גדולה עבורה להשתייך לעם היהודי.

ב- 1933 התקדרו השמיים וחלה הרעה ביחסים בין אנשי המקום למשפחות היהודיות. מהרדיו בקעו נאומיו הצורמים של היטלר ופעמי המצעדים, המלווים בשירים לאומניים. באחת השבתות פרצו לביתם "צעירי היטלר" ובזזו מכל הבא לידם. בין היתר פסנתר כנף לבן של וואלי, ויולה וצ'לו של האחים ועוד חפצי אמנות יקרים. אמא לולה לא מנעה בעצם ובקשה מילדיה לא להתערב:" כל עוד הם לא פוגעים בנו פיסית, שייקחו מה שהם רוצים".

מהו הזרז, שהביא את וואלי בת ה- 15 לקום ולעזוב לפלסטינה?

ערב אחד יצאה וואלי לטיול רגלי עם חברתה, בדרכן נתגלה להם סליק להכנת נשק. אחד העובדים הבחין בהן ומסר את השם שלה לממונה עליו. מיד הוכרז צו מוות על וואלי, מפחד שתלשין עליהם לשלטונות הצ'כים.

האם לולה החילטה מייד להעבירה לקרובי משפחה בסלובקיה. היא ביקשה מגרמני מקומי שיעביר את וואלי בתוך מזוודה ברכבת לסלובקיה. לאחר שבוע געגועיה לאמה הניעו אותה לחזור הביתה.  אז האם החילטה לשלוח את וואלי ואחיה הצעיר דיורקו (מרדכי) לפלשתינה. היא הסבירה שהם ישהו שם כחודשיים עד התבהרות המצב.

המסע לארץ ישראל: ב- 1937 וואלי בתה בת ה- 15 ואחיה בן ה- 23 שמו פעמיהם לכיוון פלסטינה. הם קנו אשרות בסניף בית"ר בברנו. כשנכנסו למשרד קיבל את פניהם פקיד בהצדעה וקריאת "תל-חי". הנ"ל הרתיע אותה אבל אחיה מיהר להרגיע אותה:" אלה משלנו". באחת האוניות של אייכמן בשם" אף על פי", כשדגל פרגוואי מתנוסס בתרנה, השאירו את אמם והאח הבכור לאדיסלאב בפולנק. הוא לא יכל לעזוב את מקום עבודתו. הוא ניהל מפעל כימי שהיה שייך למקומי זקן. לזכותו נזקף פטנט של בד חסין אש ולאחר המלחמה היה מבוקש ע"י רשתות אירופאיות. אך לרוע מזלו התעוור ונשלח למחנה טרזין ומשם ללובלין יחד עם אשתו ואמו.

יהודי רומניה בפתח הים השחור ציידו את אנשי אניית המעפילים באוכל ושתיה כצידה לדרך. לאחר חודשיים הגיעולחופי נתניה אל מול המשטרה הבריטית. הם נאלצו לרדת מהאוניה במרחק מה מהחוף ועברו לסירות קטנטנות. ומשם ישר לבית הקולנוע "אסתר" (שם פעם הראשונה שטעמו תפוז).

ההסתגלות הראשונה: פלוגת בית"ר בטוברוק (נתניה). רב אנשי הקבוצה היו מצ'כוסלובקיה וגרמניה. העבודה הייתה בקטיף תפוזים בפרדסים הסמוכים. בראש הפלוגה ליפא (אבא של ספי ריבלין). סגנו שדאג לצחצח את מגפיו( עד הברכיים) ולגהץ את מדיו (בדומה לחייל גרמני) התגלה מאוחר יותר כמרגל גרמני שתול. השפה המדוברת הייתה רק גרמנית לא ניתן היה ללמוד עברית. כשנה לאחר שהותה בפלוגה הכירה בחור חדש שהגיע (ב- 1938) לפלוגה. הוא היה כל כך גדול שהאוטובוס נטה על צידו. היא כל כך התפלאה שקראה לכולם לבוא לראות אותו. לא תארה לעצמה שהבחור הנ"ל יהי בעלה. החיים בפלוגה לא מצאו חן בעיניהם והחליטו "לצאת לחופשי". היא עבדה כמטפלת  לבת קצין בריטי. וכך התגלגלו בין ערים שונות בארץ על-פי מקום עבודה עד שהשתקעו בנתניה.

סבא לאצי (יעקב) נולד בניטרה שבסלובקיה (1919) למשפחה חרדית. בביתם ישיבה לאברכי המקום והסביבה. הוא בחל באורח חיים האורתודוכסי והיה לחילוני וליברל בדיעותיו וכשבגר (בן 18) רצה לעזוב את משפחתו ולעלות לפלסטינה. אמו לא רצתה לעזור לו במימון הנסיעה כי נותרה בגפה מטפלת ב-2 ילדים קטנים וניהול  3 חנויות. הוא לא ויתר ופנה לעזרת דודתו (חשוכת הילדים) שהסכימה ברצון רב להיעתר לבקשתו. הוא עלה ב- 1938 באוניה סטרומה וכך הגורל הפגיש אותם בפלוגת בית"ר בנתניה. אחרי פרישתם מהפלוגה החליטו להתחתן אצל רב בת"א. כדי שיהיה מנין הביא לאצי מובטלים מלשכת העבודה. הרב הכין את הכיבוד( יין וביסקוויטים) והחלק המרגש היה כשהעלה לפני כולם את סיםור אהבתם של יעקב ורחל. בעקבות הסיפור עברתו השניים את שמותיהם הגלותיים ליעקב ורחל כשבליבם ייחלו למסכת חיים כמו של הזוג התנכ"י. וואלי הספיקה לשלוח מכתבים וצילומים מהחתונה שלהם למשפחה שהייתה במחנה טרזין דרך הצלב האדום. סבא מייד גויס לצבא (ב- 1948 בתור נשוי שאין לו ילדים). לפני כן פעל באצ"ל ואף נכלאו בכלא עכו, ושוחרר כשהתעקש על זיהויו. בצבא הוא היה בין עשרת החיילים הראשונים בחיל האויר בבסיס תל- נוף. כאדם אנרגטי לא מצא את עצמו יושב כפקיד במשרד ובחר להשתתף בקורס רצפים ראשון בארץ.

לאחר 10 שנות זוגיות הביאו 2 ילדים. ליאורה ומוני. ליאורה הסבתא של נויה. הייתה לה ילדות מאושרת. לא היו לה צעצועים למכביר כמו היום, אבל גם מהמעט היו מאושרים ושמחים. הרבה חברים וחברות היו מקור ליצירתיות ומלאו את ליבם באושר. אחרי ביה"ס בארי, ביאליק, וטשרניחובסקי עברה לצבא ושירתה בחיל המודיעין.

סיפור חייו של סבא ראובן

בשנות ה-60 הגיעה משפחת סרול לישראל. ראובן בן ה-11 ואחותו עליזה בת השנתיים. הםהגיעו מבוקרשט ישר לבית שאן. בבוקר שלמחרת יצא ראובן לסיור ושם נסער: "מחר חוזרים לבוקרשט!" אך למחרת עברה המשפחה לחיפה להיות בקרבת המשפחה הקרובהשנמצאת שם כבר מספר שנים. ראובן למד "בצפרירים" ומשם לתיכון מקצועי בוסמת. הוא הצטרף ל"שומר הצעיר" ולאחר התיכון החל ללמוד בטכניון בפקולטה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה. אחכ שירת בצבא ולמד לתואר שני. לבנייתם הקים משפחה. הקשרים עם המשפחות היו הדוקים ויחד כולנו היינו מאושרים. הקשר היה חזק. טיולים בחו"ל ובארץ ונרקמו הרבה חוויות. המשפחה הנחילה לדור הצעיר ערכים של מסירות, סבלנות, לזולת ,סימפטיה ואמפטיה.

במשך השרות הצבאי נסעה המשפחה לארה"ב במסגרת לימודיו לתואר דוקטורט באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. השהות עשירה אותם במקומות מעניינים חדשים, בתרבות בעלת מגוון של ערכים ועניין. הילדות ספגו שפה חדשה. לאחר 3 שנים שבו לארץ הביתה לנתניה. מי לגן ומי לביה"ס. ולאחר 6 שנים שוב חזרו הפעם לבוסטון. שהייה של שנתיים וחזרה לנתניה. לאחר 6 שנים השתחרר ראובן מהשרות הצבאי והתקבל כמרצה באוניברסיטת בן גוריון ב"ש, והיה לפרופ' מהמניין.

כיום, הוא פנסיונר מהאוניברסיטה ומהצבא.

סרטון סיפור אהבה ליאורה וראובן שביט

קובץ תמונות משפחתיות

הזוית האישית

כסבתא נהניתי מאוד בהעלאת ההיסטוריה המשפחתית. זו מזכרת נפלאה לדור ההמשך של משפחתינו. החוויה מרגשת בדפדוף האלבומים שבהם צילומים של למעלה מ- 100 שנה. כמובן שהרקע הכללי מתומצת אבל מכיל אינפורמציה מספקת לנתינת ידע אודות משפחתנו הקרובה ביותר. בזמן הכתיבה עם נויה נסך אושר ונחת לשתינו. הרגשתי קרבה יתרה אליה. גם הפגישות בבית הספר רגשו וסיפקו עיניין בנושאים שהועלו. אני מחכה בקוצר רוח בהמשך למפגשים עם הנכדים. כנכדה נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא על העבודה הנ"ל. היה לי כיף לשמוע את סיפורים על חייכם בגלות וכאן בארץ. העבודה קרבה אותי מאוד לעברי לדעת מאיפה משפחתי הגיעה.