מאגר סיפורי מורשת

לסיפור שאנחנו עומדים לספר יש כמה התחלות. אחת מהן היא בשנת 1930, אחת בשנת 1936 ואחת בשנת 1957. כמו בכל סיפור טוב, גם לסיפור של דליה ודורי יש פיצולים ופיתולים. יש בו טיולים, מלחמות, ואפילו הרפתקה עם כרישים בלב ים.

אז נתחיל את הסיפור בהתחלה הראשונה שלו, בשנת 1930 בחיפה.

דורי צליוק נולד בשנת 1930 בחיפה.

הוריו של צליוק, אברהם ויונה, היו עולים מאודסה (כיום באוקראינה) והכירו בגימנסיה שבתל אביב (אחוזת בית). אביו היה רופא ואמו הייתה מורה בכיתה גנית (כיתת מעבר בין הגן לבית בית הספר היסודי). ילדותו של דורי הושפעה מאוד מעבודתו של אביו. לא דיי בכך שהוא היה רופא – הוא ייסד קליניקה לאבחון ליקויי שמיעה אשר הייתה מהראשונות בארץ, ובשנת 1949 אף פתח בית ספר לילדים בעלי ליקויי שמיעה בחיפה. דורי נזכר באביו ומספר: "הוא היה בן אדם עם הרבה כוח רצון והרבה אמביציה". משפחתו של דורי גרה תחילה בעיר התחתית, ואז עברה לשכונת הדר הכרמל, שם למד בבית הספר הריאלי. בית המשפחה שימש גם כקליניקה של אביו.

כאשר התחילה מלחמת העולם השנייה עברה המשפחה לגור בהר הכרמל על מנת לחמוק מההפצצות. דורי הצטרף לתנועת הצופים, כשסיים את בית הספר היסודי עבר ללמוד בתיכון מקצועי בסמ"ת. מאז ועד היום דורי מאוד אוהב טבע ובעלי חיים. את ילדותו הוא בילה לצד כלב, חתול וצב בביתו.

כשהיה דורי בן 19, יסד אביו את בית הספר "ניב" לחרשים בחיפה (הראשון מסוגו). בית הספר הוקם במגרש נטוש והתחיל את דרכו עם שלוש מורות בלבד (שעברו הכשרה בבית הספר). בית הספר עשה שימוש בשיטה ה"חזותית מגעית" לטיפול בכבדי שמיעה.

כשסיים את לימודיו בשנת 1948, התגייס דורי לפלמ"ח. הוא הוצב באזור הנגב. "באותה תקופה התחילה פלישה של הצבא המצרי לנגב", הוא נזכר. במהלך פיצוץ שנגרם במסגרת מלחמת יום העצמאות, נפגע דורי בידו ובכך הסתיים שירותו כלוחם קרבי. הוא שאף להיות מוצב מחדש בחיל האוויר (ומוסיף שמדובר בזרוע "מבוקשת מאוד" באותו הזמן), ולשמחתו קיבל תפקיד במחלקת ההנדסה של חיל האוויר, שבמסגרתה שרטט חלקי אווירונים. שירותו הצבאי הסתיים בשנת 1950.

אביו של דורי היה זה שהוביל אותו לעיסוקו בתקשורת. הוא שכנע אותו לראות את טיפוליו בליקויי דיבור ושמיעה. דורי החליט שהוא לא רוצה לעבוד עם אביו, אלא להיות עצמאי, וחלומו היה לפתוח מכון בתל אביב. כדי להגשים את חלומו, עזב את חייו בארץ ונרשם לאוניברסיטת סנט לואיס שבמיזורי. בדרכו לסנט לואיס עצר בפריז, שם גר דודו הצייר של אביו, ולאחר כמה ימים המשיך לארה"ב. בסנט לואיס היה מרכז גדול לטיפולים בליקויי שמיעה, אך האנגלית שלו הייתה ברמה נמוכה מדי ללימודים באוניברסיטה. כדי לממן את לימודיו, עבד דורי במרכז כמשגיח על הילדים החרשים (נוסף על כך קיבל כספים מהוריו בישראל). באוניברסיטה למד את הקורסים physics of sound (הגברת דיבור וצלילים), פונטיקה (תורת ההגה), קריאת שפתיים ועוד שיעורים שביססו לו את הידע על חירשות ותקשורת. במהלך שנת הלימודים הראשונה עבד דורי בכמה עבודות, כגון איש מכירות ונהג מונית בשיקגו (מעבודה זו פוטר לאחר שמכוניתו החליקה בקרח והתנגשה בכלי רכב נוסף).

דורי למד 6–7 שעות כל יום בשבוע, ולאחר מכן הלך לעבוד. בחופשת הקיץ היה עליו להרוויח כסף ובעזרת קשרים קיבל עבודה כעובד בניין בדנוור (בדק אם אדמה כשירה לבניית בניין). באותה תקופה גר דורי אצל בחורה ישראלית מדנוור איתה היה בזוגיות. החיים של דורי היו קשים במהלך הלימודים, למרות שהיו לו הרבה "הרפתקאות עם בחורות".

אביו של דורי ביקש ממנו לקנות לו מכונית באמריקה, מכיוון שהיו זולות יותר מאשר בארץ, ודורי קנה לו "שברולט" בת שנתיים. דודו של דורי היה עורך דין של חברת האוניות "צים", ולכן עזר לו בהשגת כרטיס הפלגה עבורו ועבור המכונית שרכש באוניית משא שלקחה אותו מארה"ב לישראל במסע שנמשך שבועיים. כדי לשלם בעבור הנסיעה היה צריך דורי להיות נער סיפון באונייה ולנקות את הרציפים והחדרים. באמצע דרכה של האונייה לישראל, התקלקל המנוע והיה על כל עובדי האונייה לחכות בלב האוקיינוס עד שיביאו להם מנוע חדש. השהות בלב ים הייתה קשה מאוד. עובדי האונייה נאלצו לצוד כרישים למאכל (אף שדורי מוסיף שהציד ההרפתקני עזר גם להפגת השעמום). לאחר כשבוע ללא כל תזוזה, הגיע מטוס לחילוץ האונייה, ולאחר הפלגה ארוכה הגיעה האונייה לנמל תל אביב.

דורי פגש מחדש במשפחתו לראשונה זה שנים (הוא לא נסע לבקר בישראל במהלך שהותו בארה"ב) והצטרף לאביו מחדש בעבודה בקליניקה. כשלא היה עסוק בקליניקה, נהג דורי לנסוע ב"שברולט" שלו לבלות בתל אביב.

דליה פורדהאוז נולדה בשנת 1936.

ילדותה של דליה הולכת יד ביד עם ילדותה של תל אביב – שבה גרה כל חייה. כשהיא נזכרת בילדותה היא מתקשה לציין תאריכים מדויקים וחוויות ספציפיות, אך מתארת את תל אביב אשר השפיעה עליה באופן משמעותי: "לא היו כל כך הרבה מכוניות ולא היו מגדלים וכל זה, אבל היא תמיד הייתה עיר מאוד תוססת". בילדותה, התגוררה דליה ברחוב דרך פתח תקווה ולמדה בגימנסיה הרצליה, שהייתה גם המקום שבו הכירו הוריה. כשהייתה בת עשר נפטר אביה של דליה ז"ל, בגיל 48 בלבד, והיא עברה יחד עם אימה ואחיה לגור במרכז תל אביב- ברחוב וויזל, אשר בו היא נזכרת בחיוך. בכיתה ח' החלה ללמוד דליה במכללת לוינסקי לחינוך (אז ברחוב בן יהודה וכיום ברחוב שושנה פרסיץ). בצבא גויסה דליה למדור הווי ובידור (לצידו של חיים טופול), והחלה שירות צבאי אשר היא מתארת כ"מהנה" בבסיס הקריה.

האיחוד 1957

בשנת 1956 נסע דורי לחוף גורדון בתל אביב יחד עם חברו. כשהסתובב דורי בחוף, צדה את עינו דליה, אז בת 20. היא מצאה חן בעיניו, והוא ביקש מחברו, אשר במקרה הכיר אותה, לערוך היכרות ביניהם. תחילת הקשר לא הייתה קלה. דורי התגורר בחיפה ואילו דליה, שעדיין לא סיימה את השירות בצבא, חילקה את זמנה בין תל אביב ובין הבסיס בסיני שבו הוצבה. דורי נהג לבקר אותה עם המכונית שלו, דבר שדליה מציינת שהיה לא רגיל כלל באותה התקופה. השניים נסעו זה לזה גם ברכבת.

כעבור כשנה, בעלה החדש של אמה של דליה (אשר נישאה מחדש) קיבל עבודה בספרד, והאם החליטה שלא תוכל לנסוע איתו עד שתדע שבתה בטוחה. לכן דליה ואמה הציבו לדורי אולטימטום להצעת נישואים. דורי נענה לכך, והזוג הצעיר נישא ב-8 באוגוסט 1957.

הזוג התגורר במרכז תל אביב, ודורי החליט שהיה זה הזמן לפתוח קליניקה עצמאית, נפרדת מזו של אביו בחיפה. הוא מצא מקום לא רחוק ממקום מגוריהם, ושם הקימו את מכון התקשורת הראשון בתל אביב. הזוג עבד שם יחדיו (דליה הצטרפה לדורי בביצוע עבודות אדמיניסטרטיביות) ולצידם שלוש קלינאיות תקשורת.

לזוג נולדו שלושה ילדים: עידן, בנם הבכור, נולד בשנת 1959, לאחריו נועה בשנת 1961 ולבסוף אורלי בשנת 1968. למשפחה היה מעגל חברתי רחב והילדים גדלו לצד ילדי חבריהם של דורי ודליה. כיום דליה ודורי מתגוררים בשכונת בבלי שבתל אביב, בדירה המקושטת בציורים שציירה אמו של דורי, והם מרבים לטייל בפארק הירקון עם נכדיהם וניניהם.

דורי ודליה רואים עולם בשנות ה 60 העליזות

דורי ודליה בפארק הירקון, 2021

הזוית האישית

נויה דאון ועילי זיידל: מטרת העל של הקשר הרב דורי היא תיעוד והנצחה של סיפורי חיים. כשנרשמנו לתכנית במסגרת בית הספר הבנו שמדובר במטלה חשובה והרבה אחריות, ושחשוב לגשת לנושא תיעוד הסיפורים ברצינות רבה. כשנפגשנו עם דליה ודורי (על אף שאת הפגישות קיימנו בזום בשיא תקופת הקורונה), הופתענו לגלות שכל הרצינות והנוקשות שאפפה את הנושא נעלמה. פגשנו זוג מקסים, חייכן, שמחליף שנינויות ובדיחות והרבה זכרונות מתוקים. השיחות שקיימנו לא נשארו צמודות וכפופות לכתיבת תוצר סופי, ודווקא הגלישה מן העיקר וההכרות האישית היו אלה שהפכו את העבודה לכה משמעותית בעינינו. נשברה לנו איזו סטיגמה של ריחוק בין דורי – ואולי זה בעצם מה שהתכנית של הקשר הרב דורי שואפת לעשות. למדנו להכיר את דליה ודורי באופן אישי, ויש בקשר הזה הרבה יותר מרק עבודה לבית הספר.