מאגר סיפורי מורשת

אבי – מרדכי פרקש זאבי  נולד ב-8/6/1918 להוריו גיזלה ומורטון פרקש. עלה לארץ בשנת 1936 מהונגריה.

כך אבי סיפר לי:

"גרנו בעיר יפה  בשם קולוז'וור בחבל טרנסילבניה שבהונגריה, עיר שבימים עברו  ישב בה בית המלוכה

האוסטרו – הונגרי. עיר בעלת בניינים מפוארים וארמונות. כמו- וינה ופריז. אבי היה איש עסקים והמשפ' חיתה

ברווחה. בקיץ נהגנו לנפוש  לחופו של האגם הגדול , בחורף נסענו להרים לעסוק בספורט חורף. המשפחה

נהלה  אורח חיים חילוני. אמי נהלה את חיי הבית ודאגה לחיים התרבותיים של המשפ'. היו לי אח בכור בשם שוני ואחות צעירה בשם אווה."

אבי (לפי סיפורו )היה ילד מפונק למד נגינה על כינור ועסק בענפי ספורט שונים.  כשהיה בן 14 הצטרף לתנועת

"הנוער הציוני " שכבר ב-1926 הדגישה את הרעיון ש "הגשמה תהיה על ידי התיישבות בארץ ישראל."

אט אט הפך הרעיון הציוני למוטו חשוב בחייו. הוריו לא ראו זאת בעין יפה , ולכן נפגש בסתר עם שליחי התנועה

שהגיעו מארץ ישראל.

בשנת   1936 באישון ליל, מבלי ידיעת הוריו, יצא מביתו  ביחד עם חבריו לתנועה במטרה לעלות לארץ- ישראל.

זו הייתה הפעם האחרונה בחייו שראה את בני- משפחתו שנספו בשנת 1944 (כמעט בסוף המלחמה)

עם שאר יהדות הונגריה. הדרך לארץ-ישראל הייתה ארוכה. הם הגיעו לנמל "קונסטנצה "ברומניה ועלו לאנייה

("אף על פי") שהפליגה לארץ ישראל כשעל סיפונה עשרות צעירים חדורי רוח ציונית. עלייה זו הייתה בלתי-לגאלית (ללא רישיון)  כשהאנייה הגיעה אל מול חופי א"י קפצו הצעירים לים והגיעו בשחייה לחוף כפר ויתקין  כאן נאספו ע"י צעירים, פעילי מחתרת ישראליים שהמתינו להם, הם הולבשו בבגדים מקומיים ופוזרו בישובים ובקיבוצים.

אבי  וחבריו הגיעו בתור קבוצה בשם"למקור" לקיבוץ גליל – ים שנוסד ב-1933 .אחרי הגיעו שלח מכתב להוריו והודיעם שהוא בארץ ישראל . כך נוצר עמם קשר של מכתבים. ב- 1939  יחד עם חברי קבוצת "למקור" לקח

חלק בהקמת קיבוץ כפר- גליקסון. קיבוץ "חומה ומגדל". בשנת 1940 התגייס לצבא  הבריטי הוצב בפלוגת ההנדסה 738 שהשתתפה בלחימה בצבא הגרמני במדבר המערבי במצרים והוצב גם בסוריה ובאיטליה.

שרת שש (6) שנים בצבא הבריטי. שמועות  רבות הגיעו על מה שקורה באירופה ועל גורל היהודים, הוא דאג

לגורל משפחתו שהקשר עמה בזמן המלחמה נותק ודאג לשלוח " אגרת לחיפוש קרובים" דרך הצלב האדום

בקהיר ששם שהה.התשובה שקיבל  מ"הצלב האדום" הייתה:" המשפחה שחיפשת לא נמצאה בכתובת זו".

לימים נודע לו שכול יהודי טרנסילבניה נשלחו למחנה ההשמדה "אושוויץ" וזאת כ-ארבעה חדשים לפני סיום המלחמה.

בשנת 7/7/1943 נישא לדינה כרמי בת קדימה ובנה עמה את חייו בקדימה. נולדו להם 3 ילדים אסתר שמואל

וגיטה. במלחמת העצמאות בהיותו בעל משאית לקח חלק פעיל בשיירות שניסו להעביר מים ומזון לירושלים

הנצורה. באחת הפעמים נתכה עליהם אש מידי הפורעים הערביים משאיתו נשרפה והוא ניצל. השתתף בכל מלחמות  ישראל עד אחרי ששת-הימים.

שנים ספורות אחרי מלחמת העולם זכה לפגוש מס' קרובי משפ' ששרדו את השואה ועזר להם להיקלט בארץ.(שארית הפליטה) משך חייו היה פעיל במפלגת העבודה ,בוועד למען החייל ,היה פעיל חברתית בקדימה.

במשאיתו הביא לקדימה סחורות שונות מנמלי יפו וחיפה הסיע את תלמידי ביה"ס לטיולים ,את חניכי הנוער

העובד למחנות הקיץ ,את המתרחצים לים והיה ידוע בנדיבותו הרבה ואהבתו לעזור בכפר.  אהב לטייל בארץ

לאורכה ולרוחבה.לשיר את שיריה ולהנות מטעמיה. זכה לראות בהולדת נכדיו שמהווים דור המשך בקדימה.

נפטר ב 25/11/1985 בקדימה. מוקדש לזכרם של סבי וסבתי שהיו בין המתיישבים הראשונים בקדימה 1935

אמי דינה ,ויינרגטן -כרמי ,נולדה ב25/7/1923 להוריה ישראל מאיר בן יחיאל ומחלה בת יוסף אפרים..עלתה

לישראל עם משפחתה בשנת 1935  מהעיירה דלטין שבחבל גליציה בפולין בעליה לגאלית. אביה שנולד בשנת 1886 היה ציוני משחר נעוריו .היה פעיל בתנועה הציונית שפרחה בגליציה וממנה יצאו פעילי ציונות סופרים

ומשוררים ביניהם ח.נ. ביאליק ( ראדין)  ש"י עגנון ועוד. בביתם היו תלויות תמונות של הכותל המערבי, קבר רחל , מערת המכפלה וירושלים.  מצעירותו שאף לעלות לארץ ישראל לחיות בה כאבותיו מימי קדם, כנאמר בתפילה :" קבצנו מן הגויים וחדש ימינו כקדם".

בשנת 1933 הגיע ארצה בתור תייר.ראה את הארץ ונשבה בקסמיה. לאחר שרכש חלקת אדמה בקדימה,

חזר לפולניה מכר את רכושו והתכונן לעלייה.זכור לי שכששב אבי הביא עמו "תפוחי זהב" מארץ ישראל שטעמם

היה מופלא ואין כמוהו בעולם-חשבתי. נפרדנו מילדי ביה"ס העברי "תרבות" בו למדנו עברית  מסיפורים, תמונות ושירים.נפרדנו מקרובי משפחתנו הרבים ומשאר אנשי העיירה,רבים ליוו אותנו עד תחנת הרכבת בתקווה

להתראות במולדתנו בארץ-ישראל.

אולם לא כך היה,כל אנשי העיירה נספו בשואה. ריכזו את כולם במרכז העיירה והשמידו אותם. נסענו ברכבת

דרך רומניה עד קונסטנצה.בנמל שלה עלינו על האוניה "פולוניה" ושטנו בים השחור דרך מיצרי בוספורוס לים

מרמרה ומשם לים האגאי ומשם לים התיכון. ההפלגה ארכה מספר ימים עד הגיענו למול חופי יפו. האנייה לא

יכלה לעגון בנמל בגלל המים הרדודים.פתאום הופיעו סירות קטנות ובתוכם אנשים כהי עור לבושים בגדים לבנים,נבהלתי מאוד הם אחזו בנו הילדים והניפו אותנו באויר אל תוך הסירות הקטנות עד הגיעתנו לחוף. ביפו

דרכתי לראשונה על אדמת ארצנו. הייתה התרגשות גדולה. האור היה חזק מאוד ומזג האוויר היה חמים.רציתי

לנשק את האדמה הקדושה אך התביישתי. הדרך  מת"א לקדימה הייתה  ארוכה ומתישה.הנהג הקבוע של האוטו  מר שנהבי דבר עם המבוגרים כל הדרך וספר על המקומות שבהם עברנו. הגענו לעת-ערב, אנשי הכפר המעטים חיכו לאוטו הזה שהיה מביא גם את הדואר, עיתון וחדשות מהעיר הגדולה.עם בקר נגלה לעינינו הכפר: צריפים

בודדים מרוחקים זה מזה: הצריף של:אורלן( אחות של אמי שאצלה גרנו בתחילה), של גולדשטיין, שניידר, בריק, קפלן, רזניק  ואנדוולט. ביניהם מרחבי שדות ,ים של פרחי בר ועשבים, דיונות של חול נודד שהרוח חרטה בהם סימנים כגלי-ים , שמיים בהירים ואור רב. בלילה השמים היו זרועי כוכבים נוצצים והייתה שלווה רבה. אבי אמר

שרק בארץ ישראל השמים כה יפים. בלילות השלווה הופרעה מיללות התנים . האמת שבתחילה מאוד פחדתי

אבל אבי תמיד הרגיע שבארץ ישראל ארץ הקודש אין ממה לפחד.

השנה הראשונה הייתה קשה מאוד היינו צריכים להתרגל למזג אויר אחר,למזון אחר  למצב של חיים ללא חשמל,מקרר,מים זורמים בבית ומים חמים למקלחת.אבי שהגיע בגיל מבוגר קנה טוריה ויצא לעבוד בפרדסי "צינמון"ועוד…  לא היה פשוט לראותו חוזר הביתה עייף והלכלוך בלט על חולצתו הלבנה. אחותי מלכה חלתה

בקדחת (מלריה) והרופאה שלנו ד"ר וסרמן הגיעה רכובה על חמור(רכבה) לטפל בה.רהיטים לא הבאנו עמנו כי

אבא אמר ש"חלוצים" צריכים להסתפק במועט ו"ארגז ריק מתפוזים יכול להיות ארונית נהדרת". אחרי שבנו את הצריף שלנו התחלנו להקים משק חקלאי. בתיה ויהושוע רזניק הדריכו אותנו ולימדו את אמא לחלוב את הפרה.

במשך הזמן הקמנו לול תרנגולות וגם גינת ירק שספקה את צרכי הבית וגם נטענו עצי פרי.אנו הילדים עזרנו

בכל עבודות המשק בשמחה.לא הכרנו היטב את כל הירקות שזרענו ובלית ברירה גם חצילים הגיעו לצלחת

המרק שלנו ….. בכפר היו כ7 ילדים בלבד. נסענו לביה"ס בתל- מונד בעגלה הרתומה לסוס. בדרך נאלצנו לא

פעם לרדת לדחוף את העגלה שגלגליה שקעו בחול העמוק. עם הגעתנו לעין ורד הצטרפנו לאוטובוס לנסיעה

לביה"ס בתל-מונד.

בשנת 1936 הוקם ביה"ס בקדימה-צריף ובו שני חדרים: בחדר אחד תלמידי א-ד עם המורה מאשה. בחדר

השני תלמידי ה-ח עם המורה חיים קלמנובסקי.בהפסקות ביה"ס לרוב רצתי הביתה לחלוב את הפרה,לאסוף ביצים,להשגיח שהפתיליה לא-כבתה ע"מ שיהיה אוכל למשפחה בסוף יום עבודה. אנחנו הילדים אמצנו את

מנהגי "הסברס" ילידי הארץ :הבנות סרבו לענוד עגילים(זהו מנהג גלותי) השמלות נשארו בארון לשבת ובמקומן לבשנו מכנסיים קצרים. למדנו מהר את השפה העברית והתביישנו שאמא עדיין אינה יודעת כמונו. מתוך ביטוי להזדהות לאומית החלפנו את שם משפחתנו מויינגרטן ל-כרמי. ביה"ס היה מרכז חיינו: כל שולחן היה כתה .

המורה היה אהוב עלינו ולמדנו בשמחה.ערכנו טיולים רגליים להכרת הסביבה. בקרנו בכפר הערבי  קלנסוואה

ויצרנו קשר עם ילדי הכפר.התארחנו בבית ספרם והם התארחו אצלנו אולם קשר זה נפסק בהשפעת פעילי הכנופיות הערביות שאיימו על חיי המורה שלהם. בחצר ביה"ס הייתה לנו גינת ירק בה גדלנו ירקות אותם מכרנו לאנשי הכפר התמורה הייתה לקופסא הכחולה של הקרן הקיימת.

בשנים 1936-8 תקופת המאורעות ,הערבים התקיפו את הכפר מדי פעם וירו. האבות יצאו לשמור. היינו

מתורגלים: בהישמע יריות בלילה,היינו שוכבים על הרצפה מתחת למיטות.לא פעם נאלצנו לעבור לבית משפ'

צייקו שהיה במרכז הכפר לשנת הלילה כי כך היה קל יותר לשמור עלינו ,,האמהות דאגו ולנו הילדים הייתה שמחה.הפורעים היו גונבים בע"ח ,עוקרים עצי פרדס ומסבים נזק רב. הוחלט להקים רפת מרכזית שאליה יביאו התושבים את בעה"ח לעת ערב וזה יקל על השמירה.

החיים בכפר היו שלווים,לא נעלנו את דלתות הבתים,לא היו גנבים,היו יחסי שכנות טובים ועזרה הדדית בין

התושבים, אנחנו הילדים היינו ממציאים כל מיני משחקים דמיוניים . הנוער היה שותף בהגנת היישוב.ב1938

הגיע אלינו מדריך מה"הגנה" ולמד אותנו תרגילי סדר והתגוננות שונים ובעיקר למדנו איתות בסימני מורס.

אני שהצטיינתי נבחרתי להיות האחראית על תחנת האיתות בקדימה שהייתה ממוקמת על בריכת המים .

בעזרת פנס האיתות היינו מתקשרים מדי ערב עם יישובי הסביבה ולהודיעם על אירועים מיוחדים בכפר. זה היה אמצעי הקשר היחיד לסביבה באותם הימים. היו אז ימי המנדט הבריטי . מידי פעם הגיעו לכפר חיילים בריטים

לחפש נשק "בלתי לגאלי" לדודתי  היה  נשק בביתה והיא בקשה מאחותי להחביאו . אנו הילדים סירבנו ללמוד

אנגלית בגלל יחס השלטונות אלינו. בכיתה היתה תלויה מפת הארץ עליה סימנו כל ישוב חדש. בזמן מלחמת

מלחמת העולם הגיעו שמועות על השמדת היהודים  ורבים התנדבו לצבא הבריטי. אירוע מיוחד היה ביום

הכרזת המדינה גרתי בתל אביב וזכיתי להשתתף בשמחה ולראות את ראש הממשלה דויד בן גוריון.

גיטה זאבי ברקן תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: זכרונות של ימים יפים מימי ילדותה של סבתי גיטה ברקן