מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי חיה שראל בעבר היה שמי פוסטרניק קלריסה. נולדתי בשנת 1947 ברומניה להורים ניצולי שואה. הוריי הוגלו על ידי הנאצים מרדאוץ בקובינה, בשנת 1942. כל המשפחה של אבי גרה באותה עיירה של יהודים וכולם הוגלו ביחד למחנה.

אימא ולוצי – הילדה הכי רזה בעיר

 תמונות של הורי לפני המלחמה

להוריי היה בן שקראו לו בנימין והוא היה בן ארבע. אמי הייתה בהריון. במחנה כולם נספת כל המשפחה מטיפוס, מרעב וקור. ראשונים נספו המבוגרים והילדים,

אחותי ליאורה (לוצי) נולדה בתאריך 1.3.1943 והצליחה לשרוד. באותה שנה נפטר אחי בנימין, הבן הבכור של אחותי ליאורה נקרא על שמו (בני). אחותי גדלה ללא תנאים מתאימים ואף אחד לא הבין כיצד היא מצליחה לשרוד ללא אוכל. מצאו סמרטוטים ועטפו אותה בהם. חייל גרמני מצא את אמי ואת אחותי מסתובבות מחפשות אוכל ואמר להן לעצור ושירימו ידיים. הוא רצה לירות בהן ואחותי קראה לו "פפה"(אבא), הוא הוריד את הנשק ואמר להן להסתלק.

המשפחה הייתה דוברת גרמנית כי האזור בקובינה היה שייך לאוסטריה שדיברו שם גרמנית. כל בוקר אימא הייתה קמה ובודקת האם התינוקת עוד נושמת. בליבה התפללה שתמצא אותה ללא נשימה, אבל התינוקת הייתה בריאה וחזקה. לאמי היו שלושה אחים שלא הוגלו כיוון שגרו בבוקרסט עיר בירתה של רומניה) והמלך לא נתן להן ללכת למחנות. דודיי התחילו בחיפושים אחר אחותם (אמי) ומצאו אותה. שלחו אליה שליח עם כסף ומסמכים כדי שהיא תצטרף אליו לבוקרסט. אמי לא הסכימה לעזוב את אבא שהיה חולה והחליטה שגורלה יהיה יחד עם גורלו. הכסף עזר להם לקיום ולבריחה.

בשנת 1944 היו שמועות שגרמנים בורחים והרוסים מתקרבים  והוריי אבי שמואל (מילו) ואמי רבקה (ליקה) ואחותי לוצי היו היחידים ששרדו מהמשפחה. הם החליטו לברוח לכיוון הרוסים. הם קנו עגלה עם סוס. האנשים החולים היו בעגלה והשאר הלכו ברגל. אבי היה בעגלה כיוון שהיה מאוד חולה בטיפוס. הם הגיעו לאוקראינה ולאחר מספר חודשים (כאשר אבי החלים) המשיכו לרומניה לעיר ראדווץ לחפש ניצולים.

14 שנה לקח להם עד שהצליחו לעלות לארץ ישראל, המשטר הקומוניסטי סגר את שערי רומניה – אין יוצא ואין בא, אני נולדתי בשנת  1947 כילדה לא רצויה בגלל שהמציאות הכלכלית הייתה מאתגרת וציפו כל הזמן לעליה לישראל. אבל הייתי ילדה מאוד טובה וגם יפה וכולם התחילו לאהוב אותי. שמי קלריסה על שם אימא של אבא, אבל כשהגענו לארץ עברתו את שמי לחיה בלי לשאול את דעתי. התרגלתי לשם מכיוון שרציתי מאוד להיות ישראלית עם שם ישראלי וכך היה.

בשנת 1958 קיבלנו אשרת יצאה מרומניה ובשנת 1959 הגענו מניאפולי לישראל. הדרך ארכה כשנה. התעכבנו באוסטריה (עיר הולדתו של אבא) ניסו לשכנע אותו להישאר שם וכמובן שהוא לא הסכים. הוא חלם על ישראל. כשהגענו לארץ שיכנו אותנו במעברת בת ים. קיבלנו צריף שהיה קרוב לים. בלילה (כשהיה שקט) היינו שומעים את הים ואת יללת התנים. אחותי עזבה לקיבוץ גן חיים, ואני לקיבוץ גן שמואל. סבתא שלי עלתה עמנו וגרה איתנו.

היה לה בן שגר בקנדה הוא שמע שהגענו ושאין מקררים בישראל והחליט לשלוח לנו מקרר במתנה. "שמחה גדולה" אמרו כל השכנים. משאית גדולה עצרה לפני הצריף ושני סבלים הורידו מקרר ענק. בימינו להכניס מקרר בגודל זה לצריף זה היה כמו להכניס פיל לאוטו. לו היינו שוברים את הדלת לא היה מקום במטבח שהיה בו בסך הכל טליה, כיור, מכונת קירור פשוטה העובדת על קרח (ללא חשמל) וארבע שרפרפים. המקרר נשאר בחצר מחוץ לבית והוא הפך למחסן. ההורים ניסו לשכנע אותנו לחזור הביתה. אימא ביקשה שנחזור הביתה להיות יחד. היא אמרה שעלינו לארץ הקודש בשביל לגבש את המשפחה לא לפרק אותה.

ברמת יוסף ביתנו היה משונה ביותר. כדי לחסוך בכסף היה עלינו לוותר על דברים שהיום נראים מובנים מאליהם. כמו רצפות. כל הבית היה "מרוצף" בחול ולאט לאט ריצפנו את הבית, כל חודש חדר. חזרנו הביתה לבקשת אימא והתחלתי ללמוד בתיכון החשמונאים אשר ממוקם בבת ים. הוריי היו מאוד מאוד מרוצים, המשפחה הייתה מאוחדת. היה לנו בית בארץ ישראל.

לי היה מאוד קשה. התמודדתי עם השפה העברית (תנ"ך היסטוריה ועוד…..) וגם עם השפות אנגלית וערבית אשר היו גיברי'ש עבורי. התקשיתי לסיים תיכון. אך בעזרתו של זא'ן (בעלי) הצלחתי. אנחנו הכרנו מגיל שלוש עשרה (מאז שעלינו ארצה כיוון שעלינו יחדיו). היינו ידידים מאוד טובים וכך נשארנו. זא'ן היה עובד אחרי הצהריים במספרה והיה מקבל טיפים. ביום שישי היה מחלק את הטיפים חצי חצי בינינו כדי שיהיה לי כסף כיס לקנות קרטיב, גזוז ועוד…. בגיל הצבא זא'ן התגייס לקרבי לחיל "גולני" (שירות קשה). הוא נעשה לחובש קרבי וקצין מוטס. הוא עבר את כל מלחמות ישראל. אני הלכתי להיות מורה חיילת והבנתי את החיילים אשר היו עולים חדשים, ניסיתי לעזור במידת האפשר.

ביום חתונתנו

בשנת 1968 התחתנו (אני וזא'ן). נשארנו לגור בבת ים. אהבנו מאוד ללכת לים ולשבת בשמש שעות על גבי שעות כמו טיפשים (לא הייתה מודעות לקרינת השמש). כיוון שכל מי שהיה שזוף יותר היה יותר יפה. בשנת 1973 נולד בני הבכור ירון (אייזיק) שראל שקרוי  על שם סבא של ז'אן אשר היה רב בקהילה בצ'כיה. במלחמת יום הכיפורים זא'ן גויס למשך שנה ויותר. בחצי שנה הראשונה לא ראינו אותו (רק שמענו) שהוא חי. לאחר מכן הוא התחיל  לבוא מידי פעם הביתה. הוא סיפר לנו שהוא היה  בדרום יחד עם חבריו ליחידה אשר היו רופאים והקימו בתי חולים שדה. ירון נולד פג (1.710) והעבירו אותו לאינקובטור של ויצ"ו שהיה ברחוב שאול המלך בתל אביב.

הוא גדל והתפתח יפה ולכל גבר אשר ראה ברחוב צעק: אבא (כיוון שאביו לא היה בבית). בשנת 1979 לאחר חמש וחצי שנים נולד בני השני ושמו בישראל אמיר. שנים עברו ושמרנו על קשר מאוד הדוק עם הוריי ואחותי אשר נולדו לה שני ילדים: מלכה ובני.

הוריי לא שיתפו אותנו בסיפורים על תקופת השואה. אך בסוף ימיה של אמי דרבנתי אותה לספר וכל הידוע לנו על השואה הוא מסיפורים שהיא שיתפה. אבא שלי אף פעם לא סיפר כלום. לפני כחמש שנים נסעתי לעיר הולדתי רדואוצ'. ביקרתי בבית שבו גרנו, הלכתי לבי"ס בו למדתי ובדרך הייתה כנסיה. נכנסתי לשם, כפי שעשיתי בילדותי. המשכתי בדרך לבי"ס ולא זיהיתי שם כלום. טיילתי בעיר, הגעתי לבית כנסת המשופץ ומשם יהודי לקח אותי לבית הקברות היהודי. המקום מאד מטופח, מסודר ויפה, יש שם שומר שדואג לכל. הקהילה מישראל מתחזקת את המקום. על הקברים הישנים, הוסיפו לוחות חדשים עם שמות הנספים בשואה.

תמונות מנסיעתי לעיר הולדתי רדואוצ'

שחר עולה השנה לתורה בבית כנסת שבו נמצא ספר התורה שז'אן הביא מרומניה, שהיה שייך למשפחתו. היה חשוב לשחר לעלות לתורה בבית הכנסת שבו מתפללים אמיר ומשפחתו ושם נמצא ספר התורה של משפחת שראל.

כיום יש לי 6 נכדים (3 מכל בן) וכך המשפחה ממשיכה להתרחב וחלום הוריי מתגשם. כולנו חיים בארץ. בני משפחת שראל מתכננים טיול שורשים לרומניה, להראות ולספר לנכדים על המקומות בהם גדלנו. שחר מספר כי הוא גאה בסבו כגיבור.

הזוית האישית

שחר: כחלק מהתקרבותי לסבתי החלטתי להשתתף בתכנית הקשר רב דורי. מאוד אהבתי את הדרך בה העברנו את התכנית – אם זה מבחינת השיעורים שגרמו לכל המשתתפים להרגיש במשפחתיות או אם זה להתקרב לסבתי. למי שלא יודע ביום תחילת תכנית באירוע הפתיחה, התבקשתי להכין מכתב עבור סבתי וכמו שכל נכד טוב עושה, היו במכתבי מטרות שכתבתי עבור התכנית. וכעת כאשר אני מסתכל על המכתב אני רואה שהצלחתי לבצע את כל המטרות שהצבתי לעצמי.

לסבתא חיה, אני רוצה להודות לך על הזמן המבורך שהקדשת עבורי כל דקה ודקה איתך הייתה קסומה ומהנה. אני מאחל בהצלחה בכל מה שתבחרי לעשות ומאחל שרבים יקראו את הסיפור הזה ויקלטו ויישמו את המסר החשוב שניסית להעביר פה.

סבתא חיה: אהבתי את העבודה בדרך שבה הוגשה והרעיון של אחד מול אחד (אני ושחר). שחר ואני מאוד התקרבנו. תמיד אהבתי אותו אבל עכשיו יש קרבה מיוחדת, הוא חלק ממני, מכיר מחשבות ורגשות, לא הכל העלינו בכתב, שוחחנו הרבה סביב נושאים שהחזירו אותי אחורה בזמן. שחר, אני חושבת שאתה מסוגל להעביר את המסר לאחיות שלך: להילה ולגאיה וכמובן גם לדור הבא.