מאגר סיפורי מורשת

סיפור של סבא וסבתא בן ציון, קונפיטה ז"ל

סיפור שסבא סיפר לאמי:

סבי נולד בשנת 1915 בתוניס עיר בירתה של תוניסיה, הוא גדל באושר ועושר וחי ברמת חיים גבוהה. הוריו היו בעלי ממון רב ולכן הצליח לצאת ללמוד ואף ללמד תלמידים יהודים במדינה זו. (בתקופה זו  הוא גר בשכונה יהודית בלבד).

לימים סבא נישא לסבתא שלי וילדו ילדים. עם השנים המשפחה גדלה. דודי החלו ללמוד בבתי ספר אזוריים ואז החליטו לעבור ולהתגורר בבניין מגורים, באזור מעורב של יהודים וערבים.

סבא וסבתא גרו בשכנות טובה מאוד עם השכנים הערבים. אחת מדודותיי הייתה אהובה במיוחד על אחת השכנות הערביות שנקראה ג'מילה, היא הייתה נוהגת לתת לה סוכריות, חום ואהבה.

לאחר כשנתיים, כשסבי היה בן 52 החלו להיות רוחות אנטישמיות כלפי היהודים ובאחד הימים הגיעו קבוצה של ערבים ובצעקות אמרו: "אטבח אל-יהוד" – "תהרגו את היהודים" והחלו להצית חלק מהשכונה, אז יצאה לקראתם השכנה ג'מילה תוך כדיי שהיא מסכנת את עצמה וצועקה לעברם "אין כאן יהודים בכלל, רק ערבים תלכו מכאן." בזכות הגבורה שלה הם הלכו והשכנים כיבו את האש ובכך המשפחה שלי ניצלה ממוות.

סבא אומר שמצד אחד ערבים רצו להכחיד אותנו מצד שני הם אלו שעמדו לצדנו וזה מראה כמה הדברים הם לא שחור ולבן ולא קשור מה הדת של האדם אלא מי הוא האדם.

נכון שסבא וסבתא נצלו, אבל הם החליטו אחרי כשנה לעלות לארץ. הם עלו דרך צרפת בגלל שלתוניס ולישראל אין יחסי שלום.

בצרפת הם עצרו בעיר מרסיי, שם הציעו לסבא שלי להיות רב של הקהילה היהודית, אבל סבא פניו היו לעלייה לארץ ישראל כציוני ואף שמו נקרא בן ציון ולכן בשנת 1970 הגיעו סבא סבתא  שלי הוריה של אמי (שהייתה באותו זמן בת שנתיים) ודודי לארץ ישראל.

הזוית האישית

שמי ניסים דורון קריאף, משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ותיעדתי את סיפורם של סבא וסבתא שלי בעזרתה של אמי, שסיפרה לי על הוריה.