מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי שלי עם סבתא אמיליה

שמי אופק כהן ואני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ויחד עם סבתא שלי מילי, נתעד חלק מזיכרונות ילדותה.

סבתא מילי נולדה בשנת 1954 לבית משפחת חדידה ברחובות. מילי הייתה הבת הבכורה בין ארבעת הילדים של מזל ואברהם חדידה. אביה, אברהם חלוץ שהיגיע לארץ ממצרים בלי הוריו (עלו לארץ מאוחר יותר בעקבותיו).

אמה,מזל, הייתה בת למשפחה של ניצולי שואה, היא עלתה לישראל מיוון במסגרת עליית הנוער. היא עלתה לבדה, בלי ההורים (הורים הגיעו בתום מלחמת האזרחים ביוון).

סבתא מספרת על ילדותה ועל החיים במושב בשנות ה-50 וה-60.

כאן נולדתי

הורי החלוצים גרו בבתים הראשונים של מושב אמונים בראשיתו, בתי אבן פשוטים בלי מים חשמל ושירותים (השירותים היו בביתן עץ מחוץ לבית). הורי היו עובדי אדמה גידלו בשדות תפוחי אדמה כרובית ועוד ירקות אותם שיווקו בשוק העירוני.

נולדתי כבת בכורה בשנת 1954 בבית היולדות ברחובות. שם עברה עלי ילדותי ונעורי. גדלתי במושב עד לנישואי. את שנות ילדותי ביליתי בחברת ילדי המושב: בבוקר הלכנו לבית הספר ואת שעות אחר הצהרים בילינו במשחקים שונים: מחניים, חמש מקלות, גולות, גוגואים, חבל, גומי, חמש אבנים. אחר הצהרים אסף אותנו האוטובוס הצהוב של המועצה לחוגים. הינו לי חברים, ילדים מכל הגילאים מכל המושבים באזור. חוץ מלשחק, בשעות אחה"צ, עזרנו להורינו בעבודות המשק: בלול – אספנו ביצים, השקנו את הפרדס, ניקיונו את החצר ועוד.

אחת המטלות היום יומיות הייתה: כל יום בשעת אחה"צ, אחד מילדי הבית, היה צריך לקחת את כד החלב הביתי וללכת אל המשק שבו מכרו חלב. להביא בזהירות את החלב הביתה בלי לשפוך אפילו טיפה. אמי הייתה מרתיחה את החלב, חלק ממנו, היינו שותים ומחלק הנוסף, היא הייתה מכינה גבינות וחמאה.

החורף במושב היה קשה. לא היו כבישים ולאחר הגשמים הכל התמלא מים ובוץ והיה קשה להתנייד ממקום למקום. במרכז המושב עבר נחל שחצה את המושב לשנים. בחורף זרמו בנחל מים רבים, כדי להגיע לבית הספר צריך היה להקיף חצי מושב כדי להגיע לביה"ס.

החיים במושב היו קשים אבל מהנים. זיכרונות ילדות רבים מלווים אותי עד היום. יש לי זיכרונות רבים בעיקר מתקופת הלימודים בבית הספר היסודי, שבו למדתי שמונה שנים. זיכרונות ממשחקי הילדות בהפסקות ומהטקסים שבהם השתתפתי: שרתי במקהלת בית הספר, ניגנתי בחליל והופעתי בלהקת המחול של בית הספר.

שני הטקסים שעולים בזיכרוני והיו משמעותיים עבורי: טקס יום הזיכרון שבו הקראתי מידי שנה את שירו של נתן אלתרמן "מגש הכסף". התרגשתי מאוד, הרגשתי מחוברת מאוד לארץ ולמורשת.

טקס חג השבועות, שבו הופעתי בלהקת המחול של בית הספר, לבושה בבגד לבן, זר פרחים על ראשי ובידי אלומת שיבולים שאספתי בשדה הכפר, אירוע זה גרם לי להתרגשות רבה ולהרגיש מחוברת לאדמת המדינה שלי.

סבתא מספרת על אימא שלה, סבתא רבתא שלי

אמי נולדה ביוון בתקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים ביוון. חיי היהודים בתקופה זו היו קשים הם נרדפו על ידי שכניהם הגויים. נאסר עליהם להסתובב בחוץ עם כיפה ולהתפלל בבית הכנסת. היה קשה להשיג מזון ואף הייתה הקופה שחיפשו לחם בפחי האשפה.

הבית  של אמי ביוון 

כשנשקפה סכנה לחייהם עזבו את הבתים ונמלטו להרים. כשהתחילה מלחמת האזרחים ביוון הייתה סכנה גדולה ליהודים הוריה החליטו לשלוח אותה, ילדה בת תשע ואת אחיה בן הארבע, במסגרת עלית הנוער לארץ ישראל. בארץ הופרדה אמי גם מאחיה. הם הופרדו וגרו אצל משפחות אומנות, כל אחד בנפרד במשפחה אחרת.

היא סיפרה לי, כשהייתה חוזרת מבית הספר, היא הייתה הולכת מרחק רב ברגל, עד לבית. במידה והתעכבה בדרך, הוריה, ממשפחת האומנה, היו מענישים אותה בכך שלא נתנו לה לאכול. כך בתנאים אלו במשפחות האמנה, גרה במשך חמש שנים, ללא הוריה כאן בארץ. כשעלו הוריה לארץ, הם עברו לגור במעברה עד שעברו לישוב קבע – לקריית אונו.

במשך כל ימי ילדותי זוכרת אני את אמי מספרת על חיה הקשים, על הזיכרונות מהמלחמה, על החיילים הגרמנים, על הרעב והמחסור  ועל ההפרדה הקשה מההורים. רבים מבני משפחתה ניספו בשואה, מכולם – נותרו הוריה ושני בני דודים. ילדותי לצד אמי עם זיכרונות כל-כך קשים לא היו פשוטים…

אמי הקפידה בבית על סדר וניקיון, סדר יום מדויק, זמני ארוחות ועל כך שאף פעם לא זורקים אוכל. אוכל תמיד היה בשפע הרבה ומגוון. אם תפתחו היום את הארונות והמקרר בביתה תוכלו למצוא מאגר עצום לשעת חרום.

כיום אמי מתגוררת עם אבי באשקלון, יש לה 15 נכדים ו – 25 נינים.

הזוית האישית

אופק כהן: מתחילת העבודה נהניתי והיה לי כיף ואז באה הקורונה וזה קטע הכל אבל המשכנו דרך הטלפון וסימנו חיברנו וחיזקנו את הקשר שלנו ואני שמח שעברתי את החוויה הזאת.