מאגר סיפורי מורשת

סבתא מזל מכבוש מספרת לנכדתה נועה מחבוש.

נולדתי בשנת 1952 בישראל, בעיר טבריה, להוריי יחיאל וסעודה שאלתיאל.

משפחתי

גרנו במושב, בחצר הבית אבי גידל ירקות, ומאחורי הבית גדלנו את כל עצי הפרי האפשריים. תפוזים, לימונים, קלמנטינות, אפרסקים, שזיפים ועוד. ממש הכול היה שם. היה לנו גם משק חי, עיזים מהם היה לנו חלב, גבינות, חמאה, וגם בשר.

כאשר הייתי ילדה ראיתי איך שוחטים את העיזים, ואז הייתי שומעת את היללות שלהם. כאשר העז גנחה, הייתי גם אני, פשוט, רצה ובוכה. הייתי מרגישה שזה כואב לי נורא, וליבי היה נשבר מרחמים. מאז אני כמעט לא אוכלת בשר. עד היום יש לי קושי לאכול בשר.

בילדותי הייתה תקופה קשה כלכלית במדינה, הזמן הזה כונה בשם "תקופת הצנע" המדינה קלטה אז עולים רבים מארצות אירופה ומצפון אפריקה. המדינה הייתה צעירה, מיד קום המדינה, ולא היו לה מספיק משאבים כדי לספק את כל הצרכים של האזרחים. בתקופה זו הגבילה המדינה את הרכישה של מזון ומוצרי צריכה, כך שכל אזרח יכול היה לקנות כמות מוגבלת של מוצרים. את המוצרים הוא יכול היה לקנות רק בחנות בו הוא ומשפחתו היו רשומים. הקניות היו מתבצעות באמצעות פנקס אישי ובו תלושים שכל אזרח קיבל מהמדינה. עם הפנקס היו נגשים למכולת בה רשומים, ועם התלושים היו קונים את המוצרים המופיעים בפנקס. הקצבה לא הייתה זהה לכולם, היא הייתה מותאמת למצב המשפחתי של כל אחד.

למדתי בבית ספר היסודי דתי במושב ינון, בכול בוקר היינו מתפללים בבית הספר, ואחרי התפילה היינו מקבלים לחמנייה ושוקו. אחר כך למדתי בחטיבה ובתיכון דתי, למדתי בתיכון שפיר במרכז שפירא. שם היה לנו חדר אוכל, אכלתי שם, אבל לא תמיד היה לי כסף לאוכל. היה שם אוכל טוב וטעים, אהבתי מאוד את בתי הספר בהם למדתי הרגשתי, שאני לומדת במקומות טובים.

כשסיימתי את התיכון הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בירושלים. כאשר סיימתי את לימודי הסיעוד בבית ספר לאחיות, עבדתי בבית החולים "קפלן" שם עבדתי עד הפנסיה.

מהמשכורת הראשונה, שקיבלתי קניתי ספה וארון.

הזוית האישית

תודה רבה סבתא, נהניתי מאוד לשמוע את סיפורך. מאחלת לך הרבה בריאות.